לנסות להסביר את מה שהלב אומר, את מה שהדמעות לוחשות בשתיקה. לדעת שזהו הסוף ושלעולם הגלגל לא יוכל להתהפך. להשלים עם העובדה שאותו אדם כבר לא יהיה עוד ושהטעם של הגלידות בחנות הממתקים במרכז ישכח לנצח. ועוד השיר ההוא מהדהד לי בראש, עובר מאוזן לאוזן, לא נותן מנוח. לנצח אזכור את הרגע הזה ואת הדמעות ההן של האישה במיטה שליד סבא. את השינוי בהבעת הפנים שלו ואת התקווה האחרונה. אפילו אם גם זה לא עזר ונותרו ימים ספורים, תמיד ישאר לי משהו בלב ממנו. משהו שלי, רק שלי.
אני לא יכולה יותר לראות את אמא בוכה, את העיניים האדומות שלה ואת כל העצב שיש בהן עכשיו. זה לא פשוט לאבד בן אדם, אבא סבא. לא משנה הנסיבות, הגיל, הסבל שאולי הוא חווה. זה לא משנה את העובדה שאותו אדם כבר לא יהיה יותר לעולם, שכל הזיכרונות והחוויות מהחיים שלו יקברו מאחורי העיניים העצומות.
ועכשיו רק לחכות להודעה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
