והדמעות חונקות,והכל מתחיל להתפרץ,והבום בא,הוא בא כל כך מהר-כיוויתי שיאחר.והדמעות חונקות ולא רוצות לצאת ולי בא למות ואני יודעת שזו בכלל לא אופציה.ואני מתגעגעת אל האדם שאהבתי,אל החבר שהיה קרוב לליבי,אל האדם שהיה כל חיי במשך שנה,אל האדם שהאהבה אליו נפלה ונעלמת בכל רגע,בכל שניה.אבל הגעגוע הזה הוא לא עוזב,הגעגוע הזה הורג,וכל דבר מזכיר,וכל מקום תמונות,וכל רגע בראשי,והוא יושב שם במחשבותיי.ואני מנסה לבכות,מנסה להשתחרר מהגעגוע הנורא הזה שלא עוזב אותי,והדמעות לא יוצאות הן לא יורדות,הגעגוע גדל ואני לבד.והוא לבד והוא עצוב ואני עצובה והגעגוע אצלו לא נמצא,השנאה בליבו הולכת וגוברת,ולי עצוב,עצוב שהשנאה פתאום קיימת,עומדת בין שניינו ועושה אותנו אוייבים- ורק לפני שבוע הינו החברים הכי טובים..ואני עזבתי,ואני הלכתי והשארתי אותו לבדו,והוא מלא כעס ושנאה,מלא טינה ולא נשארה בו עוד אהבה.ואני נקרעת מלדעת שהוא שונא אותי,ואני נקרעת מלדעת שאנחנו לא קרובים-הכי רחוקים שיש,ואני נקרעת מלחשוב ולעצום את עיניי ולדעת שהאני לבד והוא לא נמצא יותר.ואני רואה חושך ואני יושבת שעות ומנסה להבין אולי היתה דרך אחרת אך לא מוצאת תשובה.ולי עצוב לחשוב שהוא חוזר מעבודה ורואה טלוויזיה ושונא אותי-ורק לפני שבוע היתי אהבת חייו.ואני שלמה עם מה שעשיתי ואני לא מתחרטת לשניה,אבל האהבה,כמה מהר היא פתאום נעלמה והפכה להיות שנאה. בליבי תמיד יהיה קרוב,יהיה חבר הכי טוב,בליבו אני נשרפתי,בליבו לא קיימת יותר.מבפנים מרגישה חתוכה לחתיכות, משתוללת כמו חיה פצוע בקלוב,ואין מוצא,אין יציאה.ואני שוב עוצמת את עיניי,ושוב אני שם לבד בחושך,ושוב הוא לא שם יותר.אני יודעת שאנחנו לא נועדנו,אני יודעת שאם לא שבוע שעבר,אז עוד חודש,חצי שנה ואולי שנה זה היה נגמר,הוא הלך , הוא נעלם..והוא חשב אחרת,והוא רצה עתיד וחתונה,ואני עוד קטנה,עוד לא בנויה,לא שלמה.והרבה אנשים פתאום מתקשרים,והרבה גברים רואים סיכוי,רואים פתח,ואני בודדה,אני לא רוצה,אני עצובה,מוקפת באנשים ועדיין עצובה, מוקפת באנשים ומרגישה לבד,בלי איש בליבי,בלי איש בחיי.ואני שומעת את השיר ששמענו ביחד ובכיתי,הוא חיבק ובכה איתי,הוא הרגיש את כל כאבי.אני שומעת את השיר והוא לא לידי,ולא רואה איש מסביבי,ואין מי שיחבק,ואין מי שיבין וינשק.וידעתי שכך הכל יהיה,וידעתי שיכאב שם מבפנים,וידעתי שלא יהיה קל,ובכל זאת עשיתי את הצעד,כנראה ההרגשה הפנימית יודעת מה היא רוצה.ואני בודדה אבל ההרגשה עומדת על שלה,מרגישה לי נכון,מרגישה שלמה עם שאר רגשותיי.ואני לא מבינה,ואולי מחר אבין,ואלי לא אבין אף פעם.לא אחזור אליו לעולם,לא אחזור אחורה זה נגד החוקים שבליבי,ללכת קדימה זה הדבר האמיתי אצלי,אך איך ממשיכים,איך לא כואבים?
והדמעות חונקות,ולא מופיעות,ואני רוצה שזה כבר יצאה,להרגיש טוב יותר עם עצמי.ואני מוצאת את עצמי נתפסת באנשים הלא נכונים בדרכי,ואני עושה דברים נגד כל עיקרון הגיוני,ולא אכפת לי פתאום מה יהיה,ולא אכפת לי פתאום מהעתיד.ואני יודעת שזו רק תקופה,זו רק בעיה שאמצא פתרון גם בשבילה,אבל עד שאמצא איך להתמודד איתה?ואני מבולבלת ולא מצליחה לחשוב בהגיון,מחליטה החלטות חפוזות,לא נותנת לעצמי לחיות.והמטרות ששמתי לפני,כה קשות,כה לא הגיוניות,ומי אני חושבת שאני?שוכחת שגם אני בן אדם,שוכחת להתקיים בשביל עצמי.מתקיימת בשביל כולם ואת עצמי שוכחת,אוהבת את כולם ואת עצמי לא יודעת איך לאהוב.לא יודעת איך למצוא את הבטחון,בלי שאיש יתן לי אותו,לא יודעת איך להסתכל בראי ולהיות שלמה עם מה שיש בתוכו,לא יודעת איך לחיות בשקט,מהו שקט בכלל?ואני לא רוצה שוב לסבול את הפרידה,שוב לכאוב את העבר ולחיות אותו בהווה.ואני רוצה לצאת מכל זה,זה עושה לי רע,זה עושה לי בחילה,בחילה שבא והולכת,בחילה שלא רוצה ללכת.ובא לי להקיא את כל הכאב,את כל הדמעות.ובא לי לחיות איך שאני רוצה,ובא לי לישון ולא להרגיש לבד ולא לבכות כל פעם לפני השינה ולחשוב עד כמה זה דבילי,ועד כמה אני בכיינית.ואני מרגישה מטופשת שאני מספרת את כל זה ושופכת את כל הרגשות על המסך המסריח הזה,ולא בפני מישהו שבאמת אכפת לו ממני,ואולי כי תכל'ס אין מישהו כזה?ואני יודעת למה הידידים שלי הם ידידים שלי,ואני יודעת גם למה אין לי חברות,אני יודעת מה מרגיש כל גבר שמדבר איתי,אני כואבת את העובדה שפוסלים את הבן אדם שאני,אני מודעת לכל המתרחש אך מתקשה לקבל אותו.האינטרסים ששל כולם,הרצונות המטופשים שלהם בחיצוניות שלי,ואף אחד לא זוכר להציץ לתוכי,אף אחד אפילו לא סקרן לדעת אולי יש שם משהו אמיתי.
והדמעות חונקות,ולא,הן לא באות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
