לחצו כדי להגדיל.

בעיקרון.. יש לי המון להגיד על הנושא החם. מבחינת הניצולים שחיים ביננו ומבחינת הלקחים שהפקנו.

או שאולי נכון יותר יהיה להגיד לא הפקנו.

התמונות מדברות פה בעד עצמן, אבל הן לא מבטאות את הרגשות שלי.

בתמונה הראשונה יש תחושה כזאת של תקומה ציונית.. שהפקנו את הלקחים ובאנו עם הדגלים שלנו להראות שהשתקמנו..

אבל זה מרגיש כאילו לא הפקנו את הלקחים אלא סתם באנו לנפנף בזה שזה לא יקרה לנו שוב. לנו, ולא להם. אני חושבת שאנשים שוכחים ש"לא עוד" תקף לכל יצור חי.. ואנחנו לא מקיימים את זה. עדיין עוד.

לא אפרט ולא אמשיך כי אני לא מתכוונת לכתוב דעות פרובוקטיביות בבלוג הצילום שלי. בשביל זה יש את הבלוג האישי ומי שרוצה מוזמן לבקש גישה. יש קישור בצד. חוץ מזה שאני לא רוצה שזה יהפוך לפוסט כזה עם ויכוחים בתגובות. אני לא הולכת להתווכח עם אף אחד.

לעומת זאת, ארצה לדבר קצת על הציונות במסע ואגיד שלא התעטפתי בדגל במשך כל המסע חוץ מהדגל שהיה מוטבע על חולצת המשלחת. ולא מבחירתי. בכלל, כל היחס שלי אל ציונות במסע הוא מאוד סרקסטי וציני וזה נובע פשוט מחוסר ההבנה שלי של ההקשר.

אני לא חושבת שעניין המסעות לפולין הוא ציוני. אני נסעתי לפולין כדי לראות, כדי לזכור, כדי לתעד. לא כדי לנפנף במה שיש לי. אני לא חושבת שזה מה שסבא וסבתא שלי, ז"ל, היו רוצים שאעשה.

כשהקראתי את השמות של הקרובים שלהם בביתן 27 באושוויץ 1, לא התעטפתי בדגל, לא הרגשתי יהודייה במיוחד או ציונית במיוחד. הרגשתי כמו שריד שמאחוריו עומד אילן יוחסין ענקי אשר נקטע ברובו לפני שהספיק עוד לצמוח. הרגשתי כמו הנכדה של סבא וסבתא שלי, שמשפחתם נרצחה, ובאה כדי לנסות להבין. הרגשתי כמו שליחה של מה שנשאר מהמשפחה שלי.

אף-פעם לא אבין איך זה קשור לציונות.

ובנוגע לתמונה השנייה, אגיד שוב.

אני לא מרגישה שקול הזעקה הוא חזק מספיק. או שהוא חזק, וכולנו חירשים.

הלכתי על המסילה לבד.
שקט מסביב.
רק צליל צעדי על הפסים נשמע.
צעד. בום. צעד. בום.
הגעתי, והבומים התחלפו בקליקים.
קליק. בום, דמעה.
כל כך שקט פה. שומעים הכל.

ופעם לא שמעו את הדשא שנרמס עכשיו מתחת לרגלי.
כי לא היה דשא.
ולא שמעו בום של מגפיים פוגעות בפסים,
אלא את צעקות הגרמנים.
לא שמעו את הקליקים של המצלמה שלי,
אלא את הקליקים של אקדחים שנטעמים.
ויורים.
והורגים.
ומשתיקים.

נורא שקט באושוויץ-בירקנאו.

יום מתאים לסיים בו את התמונות מבירקנאו.

אתם קולטים שעברו 7 חודשים מאז המסע ועדיין לא סיימתי עם התמונות?

יהי זכרם ברוך.