היום עליתי לקבר. בשנה התשיעית. כן, היום אני יכולה להגיד שאני יותר מחצי חיים בלעדיו. בגלל שעלינו בערב יום כיפור, אמא החליטה שהיא לא רוצה לעשות מזה אירוע גדול ולשגע את כולם שיבואו, אז הלכנו רק אנחנו - אמא, אחי ואני. בלי מניין, בלי רב ובלי שום דבר שמסביב. על פניו זה אמור להיות הכי אותנטי ואינטימי ונכון. אבל לדעתי זה היה פשוט לא מכובד. את המעט שאפשר לעשות, לחלוק לו כבוד, או יותר נכון לחלקת הקבר שלו. לא עשינו, אפילו את המעט לא. אז נכון שאחי קרא תפילת אשכבה ואולי הניח קדיש וכל הדברים האלה שצריכים לעשות ואמא באה עם כיסוי ראש, לבשנו שחור ואני הדלקתי נרות. אז ? אז שטפנו ידיים ויצאנו ידי חובה. אז יופי, עברנו עוד שנה. בלי שום ברכה והקדשה אישית של אמא, כמו תמיד, כזאת שמרגשת את כולנו, כזאת שגורמת לכולנו לזכור כמה אהבנו אותו וכמה קשה לנו בלעדיו, כזאת שגם לקשוחים ביותר גורמת להזיל דמעה, כזאת שנוגעת, כזאת שמכאיבה וכזאת שחולקת כבוד. הציק לי קצת. אבל שתקתי. כי אני מכבדת את אמא וכי אין מה לעשות, היום הזה לא קל גם לה. הסתכלתי רגע מהצד, כשאמא נקתה את הקברים (יש לי עוד שני דודים לידו) ואחי שם שתיים - שלוש אבנים ואמרתי לעצמי, איך הפכו אנשים לקברים. איך הפגישה שלי עם אבא הפכה להיות פגישה עם ארון, איך אני מנשקת ספר משיש שיש על הקבר ולא את הלחי מלאת הזיפים של אבא. איך אני מסתכלת על כתובות בשחור "בן פורטונה" ולא על החיוך עם השיניים הישרות. איך אני אומרת לו "להתראות, אבא, אני אוהבת אותך" והוא לא עונה לי ומחזיר לי חיבוק.
איך אנשים הפכו לארונות. איך נשמות עולות למעלה. ואיך שוכחים.
ואיך פתאום, אחרי שעוברות תשע שנים, פתאום זה לא כל כך חשוב ופתאום אפשר לעשות הכל על רגל אחת ולא לקחת את הכל ברצינות.
איך פתאום זה בסדר שלא כולם באים, איך פתאום אנשים לא דואגים לנחם - כי לכולם ברור שבכלל לא אכפת ושעברו תשע שנים - ושהיא בטח התגברה, ושהיא בטח כבר לא בוכה.
איך אנשים הפכו לקברים.
ואיך אנשים הפכו להיות לא אנושיים.
אני אוהבת אותך, אבא.
יהי זכרך ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
