יש ברחוב המקביל, מוזיקה נפלאה שבוקעת, קלרינט ששט לו בין הצלילים, פסנתר ששטס בין הכוכבים. ויש בבית ממול, שכנה שצועקת, על כל מה שהיא רוצה, ועוד, על כמה שעברה ואין לה כוח עוד. ויש בדירה מעלי, ילדה שצוחקת, שומעת משהו מפעם, משהו שעוד יש לו טעם.
ובבית שלי, הקטן, יש שקט, שמערבב בתוכו את כל הרעשים בחוץ, אך זה לא נוגע לו כלל. הוא עומד מנגד, משתיק את השקט, מכבה את הרעש, ואין לאף אחד אשרת כניסה מציאותית, שתהפוך להרגשה פרטית.
-
לפעמים אני שואלת את עצמי, מה נשאר לי מכל הרגש, וכמה הוא באמת שווה בימים האלה, השגרה מכסה אותו, בפצעים, שריטות וכאבים, ולפעמים, הוא מתמוטט לו, לא מסוגל עוד לעמוד בקצב, שחוק ומנוכר.
חסר לי, חסרה לי פה אהבה, כי לפעמים נדמה שהכל כבר מסתובב רק סביב המגע הזה, המגע הזה שרחוק ממני אלפי שנות אור.
וזה כואב, אפילו מן הצד, לשמוע את הדברים שנאמרים, את השקרים שאח"כ נאספים אל עצמם, ועל כמה שזה פוגע יותר, עם כל התוספות.
הכל הפך כבר לניתוח פלסטי מעמיק, שכבר אין בו רגשות, עבר שיפוץ, ושום דבר פה כבר לא אמיתי. כך, לפעמים נדמה לי.
אז אני יושבת עכשיו על מיטה אבודה, חושבות על מחשבות שהבטחתי לעצמי לשכוח, ולא מצליחה להשתחרר מההרגשה הזאת, מהכאב הזה, וגם, גם מעצמי, מהפחד הזה, מהדבר הזה, מה שזה לא יהיה, שעוצר אותי, שסולד, שלא יכול להגיע לאותה נקודה.
אני לא בן אדם נורמלי, וזה בסדר, כי אין דבר כזה נורמלי, כל אחד והבעיה שלו. ואני קבלתי את הדפקט הזה, מה לעשות.
ויש את האפשרות עכשיו, ללכת ולעזוב, להתרחק מהספה הארורה בחר השני שרחוקה מפה כמו מליוני שנות אור.
ויש את האפשרות להכנע ליצר, ללכת לעזאזל, לאבד אותי ואת עצמי, במשהו שאין לי בו שום בטחון או רצון.
ואף אחת מהן, כרגע, לא עדיפה בעיני, ובכל זאת, שתיהן דוחקות אותי לפינה.
עד שמשהו יתפוצץ בסוף, וכבר לא תהיה לי בחירה.
ועצוב לי.
I'm a little used to wandering outside the rain
You can leave me tomorrow if it suits you just the same
But I don't know enough, I need someone who leaves the day
Hey yeah
Cause it's hard for me to lose
In my life I've found only time will tell
And I will figure out that we can baby
We can do a one night stand, yeah
And it's hard for me to lose in my life
I've found outside your skin right near the fire
That we can baby
We can change and feel alright