עליית הגג

מרגיש קצת עצוב עכשיו, לעת ליל, כשהמחשבות שלי אף פעם לא מרפות בשעות האלה ואני תמיד נשארת ערה, לבד, ופתאום עולה השחר לפני ששמתי לב שהשמש כבתה.

אני לא מרגישה עצמי, לא מה שהייתי, לפעמים אני תוהה אם אני משתנה מליל אל ליל או משנה לשנה.

וכבר עברתי את רשימת הto do של 18, ועברתי את 20 וגם את 22, ממש עכשיו, ואמנם מסביב, לא הרבה השתנה, אבל נדמה שבי, המון.

מוזר לראות איך שהייתי בוגרת לגילי ועם זאת ילדה, ומוזר להסתכל אחורה ולנסות לבדוק מתי אבדתי את התמימות שבי ואמצתי יותר אל חיקי את הנאיביות

 ומתי הפסקתי להתאמץ כ"כ ובחרתי לשקוע, ולמה.

אני לא יודעת אם התקופה שתבוא תעשה לי יותר טוב, הרי האווירה תשתנה, אבל מה ישתנה בי?

הפכתי לסמרטוט רצפה, אני לא מכחישה, אבל אני לא שולטת בזה, בעייפות הזאת שמנוונת אותי, ומצד שני, בחוסר שינה שלא מרפה ממני, אני טרודה ועייפה עד מאוד, גוועת בתוך עצמי, לא מצליחה לפעמים להרים את הראש, להושיט יד אל הפלאפון, להרים משהו פשוט, לפתוח בקבוק, ויש כל מיני סימנים מאחור שמשאירים אותי מבוהלת ופעורת פה, אבל אני שותקת ומסתתרת מאחורי מילים שכבר שכחתי, כדי לא לגלות דברים שאני לא רוצה לדעת.

יש פה בעיה, אני מודעת אליה, אבל היא לא באשמתי, ואני לא אחראית עליה.

ואולי זה הפוך, אולי ביום ראשון הבא אתעורר פתאום אל בוקר נפלא, ושעות העבודה יתאימו לי כמו כפפה ליד, ואצליח לשלב את הכל בהכל, ומשהו פתאום יחייך אלי, ואח"כ אתחיל ללמוד ואתאהב מחדש, במה שאסור, במה שמותר, ואתן את הכל, ופתאום הכל יפתר, על הצד הטוב ביותר, ואוכל לחייך, לחייך באמת.

נו, טוב, כבר אמרתי שאמצתי את הנאיביות.

אני לא מצליחה להבין את זה, ולא משנה כמה אני מנסה, יש לי עוד תמונות שלו מגיל 15, קרוב אלי כ"כ, סוג של החבר הראשון, ושנתיים של אהבה ליוו אותנו, וכל פעם הייתי מקבלת תמונה אחרת שלו, שונה מהקודמת, וכל פעם שראיתי אותו, הוא היה נראה שונה לגמרי מהאדם שראיתי רק אתמול, יש לי הרבה תמונות שלו, וכולן שונות, פעם שיער בלונדיני, פעם שטני, פעם שחור, פעם חום, אבל הילד הוא אותו הילד, והנער אותו הנער, והאיש, אותו האיש.

ואהבתי אותו, את מה שהוא בפנים, והחיצוניות שהשתנתה לי מול הפנים לא שינתה בדבר, אפילו שהשינויים היו קיצוניים, אפילו שלא הספקתי לעכל שינוי אחד והוא כבר בא אלי אחר לגמרי.

והיה לי קשה לזהות לפעמים, ולעקוב, מי זה האדם שלפני, וזה תעתוע, חזיון או הגיון?

ועברו עלינו השנתיים האלה באהבה גדולה עד אין קץ, ובפרידה קשה מנשוא, וגם אחרי חצי שנה של נתק, מצאנו את עצמנו חוזרים האחד אל השני, ולרגע אחד, מתאהבים מחדש.

אבל שנינו גדלנו, והזמן עבר, והשתנינו, אבל ההערכה האחד לשני, האהבה השונה, המעריכה ומוקירה והנותנת עוד נמצאת, הוא חבר יקר, וכמו אח, ותמיד ישאר כזה, ואנחנו מדברים עוד, ומתגעגעים עוד, והוא מנגן לי עוד, בדיוק כמו בפעם הראשונה, כאילו אין שום דבר מסביב.

והפעם האחרונה שהתריאנו הייתה לפני שנתיים כמעט, בשיאו של גשם שמטפטף מעל, והחיוך שלא ירד מהפנים, אפילו שזו הייתה אמירת שלום קטנה, ומאז המשכנו לדבר רק דרך האינטרנט, פייסבוק, מסנג'ר וכו', וראיתי את השינויים שעוברים עליו, את השינוי החיצוני שמהבהב וכבר מתחלף, כמו תמיד, אבל העיניים הירוקות האלה, תמיד נשארות אותן עיניים.

ואתמול, חשבתי עליו עוד לפני, באוטובוס, על איך זה עכשיו, ואיך היה פעם, על נצח שמסתתר תמיד מאחורי השבילים, על אהבות שנשארות לנצח, כמו בסרטים. קבענו להפגש, והחלפנו אסאמאסים, ובאמצע, נגשתי לכיוונך, אפילו שלפני תרו עיני אחריך ולא מצאו אותך, ועברתי אנשים, מוכרים לא מוכרים, אמירת שלום וחיוכים, והגעתי עד הקצה, ופתאום, מופיע לפני מישהו, מדבר איתי כאילו הכל כרגיל, והשיער שוב שונה לגמרי, וגם מבנה הגוף, ואפילו הקול, אבל העיניים, אותן עיניים, והירוק אותו ירוק מאוד, אבל לא הייתי בטוחה, והעברתי איתו שיחה ארוכה בלי להיות בטוחה שזה באמת הוא, ואז ראיתי את התמונה על צג הפלאפון, עם תמונה קצת ישנה, שאותה כבר זכרתי וידעתי, ונשמתי לרווחה, ולרגע חייכתי, וזה היה נעים, וטוב, ונחמד, שאפילו לא שמנו לב שהזמן עבר וכבר הגענו אל הסוף, ונפרדנו לשלום, עם מזכרת קטנה גדולה, ועם חיוך קטן גדול, ועם זכרון, שאצלי תמיד ישאר, אפילו שהוא כבר לא יזכור.

והלוואי שזה רק ימשך, לעיתים קרובות לדבר, לעיתים רחוקות להפגש, אבל שמשהו מזה ישמר, כי זה מספיק להזכר, וזה מספיק להעלות בי חיוך, וזה משהו תמים כזה שעוד נשאר בי מהילדות, מאהבה ראשונה.

הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום - עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות
הסערה נוגעת בריסים,
ומשתבר כל רגע לרסיסים
אך הירוק היום ירוק מאוד.