מזמן לא כתבתי פה, סימנים של בריחה, של קיץ, של שביל שלא לקחתי.
אני עייפה, אפילו שאני ישנה בגדר הבסדר, אפילו שאני מצליחה להרדם לקצת יותר משעתיים, אפילו שכבר עבר כמעט שבוע מאז שיצאתי מהדלת האחורית של העבודה החדשה-ישנה שלי.
אני מנסה לדלות רגעים של שמחה, כאלה שאני מחכה להם שיתגשמו, אפילו רק בשביל אותו הרגע שיעלה על שפתי חיוך, אפילו אם זה לא יתגשם בסוף וסתם ארקע את רגלי בקרקע ויופיע לי פרצוף של יאוש, אפילו שאאבד את הזמן, ואאבד גם בתוכו, ואהיה שקופה לכל.
הימים חולפים על פני, כמו בעבר, לא משאירים לי סימן, רק השמש זורחת והירח מציץ אל חלוני ושום דבר לא קורה באמצע, הכל חוזר, הכל עובר, כל יום לא שונה כלל מקודמו, ואני מפחדת מהרגע שאצטרך להתעורר, שהשגרה הזאת תחלוף ותתן פתח לשגרה אחרת, של לימודים, עבודה וכויב', שגרה שעוד לא הספקתי להיות מוכנה לקראתה, שעוד לא הספקתי להתרגל לנוכחותה המתקרבת, שעוד לא הספקתי לצאת לקראתה בחיוך. אני עדיין מחכה, והיא מתקרבת אלי בצעדי ענק, אין מצב שהיא תרפה, ואין לי סיכוי להרפות, הזמן דוחק בי, וגם באחרים, ואפילו שלהם זה לא משנה, לי זה מאוד משנה, אבל זה לא ישנה דבר בגדר מעשה.
אני כותבת בשביל לכתוב, ואותי אפילו פחות מעניין מה שכתבתי, כי אין דבר יוצא דופן, ואין פה שיחה או סיפור או מעשה, רק משל של שגרה שעדיין לא חולפת ומתהווה בזיהום ובבדידות שקופה.
יש צעדים בקומה למעלה, שקטים שקטים ועם זאת קורעים על תקרתי, מחפשים מנוח על הספה הצרה, מכבי את האור במנורה הקטנה, וחולפים להם, עד שנעלמים.
הייתי רוצה להתרגש, אבל הכל מסביב יבש, ואין בי רגע שנותר, כדי לעזוב את העבר.
ושקט, שקט עכשיו.
ועוד מעט, שוב תעלה השמש, עד הירח הבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
