משהו בי אסוף ולא יוצא אל האור, נתקע, שבוי בתוך תוכי ולא מוכן לצאת, וזה לא משנה כמה אני מבקשת, אפילו דורשת, הוא מתחמק ממני, ואין לו מעצור, אז אני מכריחה אותו, ואת עצמי, וכותבת, סתם מילים, שירבוטים, ואף אחד אפילו לא שם לב שהוא בכלל לא היה פה, שזה סתם מילים חשוכות, בלי שום דבר שבד"כ נלווה אליהם, בלי משהו שיחזיק אותן, בלי ערך.
ולעומת זאת, המילים שלו, רק מעצם אמירתן, חדות כתער, משאירות סימן, ופגע, ונגע, צלקות של מילים יש עלי, אפילו אלפים, שנשארו ונחרטו, עמוק בלב, ובזכרון, מלוות בשליחת יד שגם מכאיבה, מעליבה, והוא אפילו לא יודע.
ויש מילים, שמעוררות בי משהו, שקוראות לי, שמצליחות לגעת בפנים באיזה מקום אבוד שכבר שכחתי, ואחריהן אני מנסה לרדוף, ואותן אני מנסה להעצים, אבל זה לא קורה תמיד, כי זה כבר רדום עמוק בפנים.
אני חיה חיים שאני מרגישה שאפילו הם מאסו בי, נזרקת ונחבטת, בחלונות של אחרים, רואה אור דולק בזמן שהכל חשוך, מנסה לרדוף אחרי מה שלא בנודע בכלל, הרגש שבי אבד, זה הרגש שחטף מכה אחר מכה וכבר לא מרגיש דבר, זו רק השגרה הזאת שסוחבת אותי יום אחר יום אל הנודע, אל מה שלא ישתנה אף פעם, דקה אחר דקה, וכבר עייף בי מרוב חזרה, וכבר נשימתי הולכת ודועכת מהמרדף אחרי הכלום הזה, אני חיה חיים של אחרים, חתונה, לימודים, עבודה, ילדים, חיים של אחרים, שאף פעם לא יהיו שלי, שאף פעם לא היו שלי, שזרים לי, עד העצם, ועם זאת, אני כבר כמעט וחלק בלתי נפרד מהם.
שמישהו יעצור את הרכבת, כי האור שבקצה, הוא עוד רכבת שבאה ממול, ואליה, באמת שכבר אין לי כוח.
Everybody knows
It hurts to grow up
And everybody does
It's so weird to be back here
Let me tell you what
The years go on and
We're still fighting it, we're still fighting it
And you're so much like me
I'm sorry
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
