היום ערב הזיכרון לשואה ולגבורה ואני חושבת שזהו יום שחשוב מאוד לציין ולזכור.

רק המחשבה על כל הדברים הנוראיים שעברו האנשים שנספו וגם אלו שניצלו מהשואה גורמת לי צמרמורת בכל הגוף.

העצב מחסה את כולי ואני מתמלאת דמאות, אך למרות זאת אני לא מפסיקה לחשוב על זה.

למרות שאין לי קרובי משפחה שהם ניצולי שואה אני מרגישה קרובה מאוד לנושא הזה ואני חושבת שלא צריך להיות קרוב משפחה של ניצול שואה כדי להבין את חומרות וכאב הדבר.

היום זהו יום עצוב מאוד ולכן גם הצבע של הרגע בבלוג שחור.

אני רוצה לשים כמה תמונות שממש מעלות בי צמרמורת כל פעם מחדש..

ולסיום אני רוצה לשים קטע מיומן של נערה אלמונית מגטו לודג'

7 במרס 1942 "...היום יפה. כשהשמש זורחת, קל יותר על הנשמה. אדם מתגעגע לחיים אחרים. כשרואים את הגדר שמפרידה אותנו משאר העולם, הנפש משתוקקת לחופש כמו ציפור בכלוב. העיניים מתמלאות דמעות. כמה אני מקנאה בציפורים. הלב מתפקע מגעגועים. אני נזכרת בשנים עברו. האם אחיה בזמנים טובים יותר? מי יודע? האם אהיה עם ההורים והחברים? מי יודע? האם אוכל לחם וחיטה לשובע? בינתיים הרעב נורא. אין עוד מה לבשל."

מלאת עצב וצמרמורות

שני