אז התחלתי ללכת לטיפול. אחרי שנה ו-3 חודשים. פעם בשבוע, בבית אינטימי וחמים של פסיכולוגית, הרבה תעודות שתלויות ברחבי הבית. אין שתיקות. היא לא מסוג הפסיכולוגים שמהנהנים בראש. היא מדברת, היא שואלת, היא מגיבה. הלכתי אליה כבר 4 פעמים.

אני מרגישה שזה ממש עוזר, משחרר אותי, אני מחכה לפגישות. התחלתי לטפל בפצעים הפתוחים, אלה שלא יגלידו לעולם, אבל כדאי לנסות להתמודד איתם.

פחדתי שיהיה לי קשה מדי בהמשך החיים אם אני לא אלך לטיפול, כאילו הכל יתפוצץ בבת אחת וכל מה שלא התמודדתי איתו אחרי המוות של אמא יצוף בימים אחרים. לא רציתי שזה יקרה. אז אני בוכה הרבה, מדברת הרבה, משתפת, מתמודדת כל פעם עם פיסה אחרת של המחלה שלה, עם תקופה אחרת, עם החיים שלפני, החיים שאחרי, החיים שעכשיו.