ויהי אור, כלשהו.

אחחח החיים כמה הייתי מוכנה לוותר עליהם...

טוב קיבלו אותי לישראכרט מכוח אדם, וזה אחרי שאמרתי בנמרצות למנהלת מוקד שאני רוצה להשאר בעבודה הזאת.

למרות כל החיסורים שלי בעבודה, ולמרות כ-ל החודש שלא מזמן הייתי קיבלו אותי לחברה.

המנהלת מוקד, לירון, אמרה שהיא יודעת שאני לא יכולה להבטיח לה איך ומה יהיה עוד חודש בגלל שאני לא שולטת בזה, וזה המחלה שלי.

סיכמנו שאני אשתדל, ושוב "אני רוצה להשאר בעבודה הזאת!", ביקשתי לרדת זמנית ל3 משמרות עד שאתאזן היא אמרה שתבדוק את זה. תודה ותודה ותודה.

באמת שאין לי איך לתאר במילים את הכבוד שאני רוכשת למנהלים האלה, לראש צוות שלי אודליה וללירון המנהלת מוקד.

אני בעצמי לא יודעת אם היה לי כוח וסבלנות להתעסק עם אחת כמוני. כל הזמן בוכה ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר.

מה שכן, הבטחתי לאודליה שאם היא שמה לי 3 משמרות בשבוע אני באה כל משמרת ולא מחסירה אף אחת. ל-3 משמרות אני יכולה להתחייב, ל-4 כבר הכל מתבלגן לי והכוחות נפשיים שלי מגיעים לתחתית לפני שאני מצליחה למלא אותם מחדש.

לא שאני בוטחת בעצמי של3 משמרות בשבוע חודש שלם אני לא אחסיר, אבל אני אבוא על 4 ואעמוד במילה שלי, 3 משמרות לא יהרגו אותי, אולי רק ירו לי ברגל.

דברים שנראים מובנים מאליו לאחרים, אצלי זה גיהנום מתמשך, כמו לשבת באוטובוס במקום שהוא לא גבוה משאר הכיסאות בשבילי זה מועקה. לאחרים אולי זה קצת חוסר נוחות או בכלל לא משנה.

זה ממשיך בהליכה במדרכה שמישהי לפני הולכת לאט אבל מספיק באמצע שאם אני רוצה לעקוף אותה זה יהיה יותר מידי קרוב לעבור לידה וחס וחלילה עוד להתחכך בה. ואז שאתם קולטים שהיא מתחילה לסטות לצד המדרכה ואתם באים לעבור שוב היא באה לאמצע וכמה שיותר מולכם! אוח סיוט.

שטותי אבל אם רצח היה חוקי אני הייתי המדללת אוכלוסיה הראשית.

וזהו, העיניים לא מפסיקות לדמוע, העייפות לעולם לא נגמרת, ואם מישהו רוצה להתעלל בי שישאיר אותי חיה.

גלית.