ויהי אור, כלשהו.

הייתי היום בשיעור גמישות, היתה מדריכה חדשה שמחליפה מישהי שטסה לחו"ל.. והמדריכה המחליפה מדהימה! הגעתי לתוצאות שלא ידעתי בכלל שאני מסוגלת! היה כל כך כיף... הלוואי שתהיה קבועה, בכל מקרה שבוע הבא זה גם שיעור איתה, אני מחכה לזה!

כתבתי בפייסבוק סטטוס נלהב, ואז הבנתי עד כמה אין לי בן אדם קרוב לספר לו את ההישג הזה ושישמח איתי כמו שאני שמחה, או לפחות כמעט...

עכשיו אני מקבלת את הבדידות בפנים שאני שמחה ומאושרת ואין לי עם מי לחלוק את זה, לא רק שעצוב לי ושאני רוצה חיבוק והבנה, ולרגע קטן אחד להרגיש בטוחה ומוגנת ולדעת שמישהו דואג לי, להשתחרר מהלחץ התמידי הזה לדאוג לעצמי. נו שוין.

בכל מקרה, אני כבר נולדתי (לצערי או למזלי אדע רק בסוף חיי) ואני לא מתכוונת למות בקרוב (לפחות לא מיוזמתי...) כי אני כאן בשביל הכלבות שלי וזה יהיה נטישה אם אזניח את עצמי עד דיכאון\התאבדות (לא חוזרת אחורה).

לכן, שכולם יכולים לקפוץ לי, אם יהיה מישהו, ואם לא יהיה מישהו, אם אצליח לבטוח באנשים ובין אם לא, יש כמה דברים שאני אשיג בחיים האלה וזה תלוי רק בי!

אני אפתח את עצמי במשהו שקשור לכושר וריקוד, לא מזמן התחלתי ללמוד ריקוד על עמוד ופעם ראשונה בחיי להיות גמישה.

ואני אעבוד במשהו טיפולי, רכיבה טיפולית\ טיפול בעזרת בעלי חיים... אני יודעת שיש לי את זה!

מערכת יחסים, בן זוג, ילדים... אני מאד רוצה... אבל... מנגנונים\ דפוסי התנהגות\ דפוסי חשיבה והרבה חוסר ניסיון בקשרים גורמים לי לפקפק בעניין.

אפשר גם לחיות לבד, כלומר כמעט לבד.