ויהי אור, כלשהו.

אני משתדלת לא לחשוב על העתיד הרחוק, מקסימום על מחר. על מה שיש לי לעשות, כמו ללכת לעבודה לנקות את הבית והסיכוי הקטן שאולי גם אלמד.

האמת, שאני מסתכלת על שבוע- שבועיים הקרובים אני רואה בהם מועקה. לא מועקה ותסכול כמו בעבר הלא כל כך רחוק שלי, בכל זאת יש ניצוץ קטן של מוטיבציה לאירוע חברתי כמו היום גיבוש שבוע הבא והנסיעה לסחנה עם חברות שבוע לאחר מכן. אני באמת מחכה לימי כיף האלה, אבל אם תגידו לי שעכשיו יש לי כפתור ללחוץ עליו ואני הולכת לישון ולא מתעוררת והכלבות שלי יעברו לבית טוב כמו שלי ומעלה, אני מוכנה, תנו לי ללחוץ על הכפתור הזה.

רוב הזמן אני לא חושבת על זה, לא על הכפתור של השינה הניצחית, לא על זה שבא לי חיבוק אמיתי בלי בלבולי ביצים למינהם שיגרמו לי להרגיש אובייקט מיני זול וריקני.

עכשיו אני חושבת על זה, בזמן שהבטן שלי עושה רעשים מתכוננת לעוד גל לא נעים בעליל שיגרום לי לשיחה צפופה עם השירותים פעם שלישית בשעה האחרונה, על זה שאין לי בעצם למי לספר את כל זה ולקבל חיבוק בלי שום קשר למה שמתחולל לו בביצים.

אפשר להגיד שרייקני לי, משעמם לי ולפעמים הנפש שלי מתעייפת ורוצה להפסיק לרגע את כל המירוץ הזה אחר כסף, הישגיות ומשמעות. רק לרגע קט לעצום את העיניים, להפסיק לדאוג להכל, ולדעת שאני בטוחה ושמישהו אחר דואג לי.

יש מסביבי כמה בנים שבא לי לעשות להם "פו" כמו שעושים לנמלה שמטפסת על היד, לא אגיד שאם הייתי יכולה באופן נקי להנות רק ממגע ומין ולהגיע לסיפוק, לא הייתי שמחה בזה, זה בהחלט היה מוריד ממני לפחות חסך אחד... אבל אני מכירה את עצמי, אחרי המפגש, שאגב רוב הבנים האלה נראים זוועה עד סביר מינוס, ארגיש רייקנות... לא יודעת איך לתאר את זה, זולה? לא שאני חושבת שמישהי שאין לה בן זוג צריכה להתנזר, פשוט, המצב הזה, שהגבר רוכן מעלי ורגע אחרי זה ארצה להגיד משהו או שיעבור עלי רגע של חוסר ביטחון תהומי, זה יעניין לו את הפיטמה השלישית של צ'נדלר, פשוט גומר אותי (ולא בקטע הטוב).

אמת, זה לא פייר מצידי. הגברים שאני מדברת עליהם, לא מעניינים אותי באמת, הם לא אלה שארצה שיהיו שם תמיד, הם מעיקים עלי כל אחד בדרכו, מבחינה אינטילקטואלית ומבחינה פיזית כאחד. בין אם זה ריח מהפה או מילים מטופשות תבולות בחוסר רגישות משובחת.

עכשיו חשבתי על משהו, כל החוסר ביטחון הזה, גורם לי להזכר בתקופות שהייתי יושבת בבית לבד ובוכה, מדמיינת איך אני נשכבת על פסי רכבת, איפה מתי ומה יקרה בהלוויה שלי. אם אשב עכשיו בבית, אגיע למחשבות האלה (לא שעכשיו אני מדמיינת גלידה...) מי יהיה שם? זה שזיין אותי יום קודם? המשפחה שגם ניחנת בלא מעט מילים מטופשות במילוי חוסר רגישות? והפעם זה בכלל לא משובח.

ניתוח הדברים, העתיד הקרוב, הרחוק, השעמום והרייקנות גורמים לי להרגיש לבד, מה שכן בניגוד לעבר הרחוק יחסי, אני חזקה מספיק כדי לא לחשוב בכלל על מי מה ואיך למה כמה ונמאס כבר. משתדלת לחשוב על מה שיעשה לי טוב ולא לוותר על זה, כמו לשמור על כושר ולהמשיך לקדם את עצמי כדי להגיע לשאיפה לעבוד במשרת טיפול כלשהי' אבל מניחה שגם הנמלה הכי חרוצה מתעייפת לפעמים ואז כל "פו" קטן יכול להעיף אותה לקיבינימאט.

לא הייתי צריכה לאכול את העוגיות, אומנם ללא סוכר אבל מקמח לבן, שהוא השטן של הקיבה שלי. אני משלמת על זה ברגעים אלו ממש, יש מצב שזה מה שהעיר אותי באמצע הלילה וזה מה שמונע ממני לצאת עכשיו לשעה הליכה. אם אחרי משמרת היה לי למי לחזור הביתה, לא הייתי צריכה למלא את עצמי בעוגיות המטופשות האלה.

טוב... אמשיך מכאן לאנשהו, לחדר, לשירותים, לרכבת...

סתם נו, מותר לי רחמים עצמיים מידי פעם.

גלית.