ויהי אור, כלשהו.

זה סיוט מתמשך לנסות להרדם, במיוחד אחרי שאני רואה סרט. לא משנה איזה, אפילו קומדיה.

תמיד יש את הדמות שכיביכול במשבר, ואז הסוף הוא טוב. אני תמיד מזדהה עם המשבר, אבל הסוף נראה לי מופרך.

וכל סרט יש את הסיפור האהבה. וזה מזכיר לי, שבחיים שלי, אין סיפור אהבה. אפילו לא אחד.

היו סיפורי אהבה חד צדדים אני מניחה, או כאלה שבלי כוונה פשוט הברחתי... מעולם לא היה לי קשר שבאמת נהנתי ממנו. מעולם. אני לא מגזימה. מעולם.

יש שיגידו שאני לא גדולה וגיל 25 זה כלום. אבל שעושים את החישוב שנגיד גיל 14 זה הגיל שמתחילים קשרים רומנטים עם המין השני? אז כן, 11 שנה אני חושבת על הצד השני שרק יקח אותי (כמובן עם מבחן קבלה מחמיר) וזה לא קורה.

ואי אפשר להמעיט מהערך של גיל 14, או שזה היה מזמן, כי אני מרגישה שחוקה מכל שנה ושנה, חודש ויום שאני חושבת "נו מתי אהיה נורמלית ותהיה לי אהבה?"

תמיד זה היה על קצה של אופטימיות- היי הנה מישהו עכשיו יהיה לי טוב... ולא, אני שוב נהיית ילדותית מרגע לרגע שהזמן חולף וסובלת מכל שניה בקשר ופוחדת שהוא יעזוב מצד שני רק רוצה שילך כבר.

אני על כדור הרגעה עכשיו, עברה שעה מאז שלקחתי אותו, צריך כבר להרגיש את ההשפעה שלו, אבל אני עדיין עוצרת את הדמעות ומנסה לא לפרוץ בבכי ולצרוח שמישהו יציל אותי. מניחה שאם היה מישהו לידי הייתי כבר בוכה לו. ואז נרגעת. אבל אין. מניחה שמתישהו אני אצליח להתגבר על הבכי שרוצה כל הזמן להתפרץ, בסוף ארדם או שאצליח להוציא אותי ממעגל המחשבות המדכא הזה.

אני עוברת על הרשימה בטלפון שלי וחושבת על מי אני יכולה ליפול. אין באמת מישהו שאני מרגישה בטוח ליפול עליו, מכל אחד לא יהיה לי נעים והרוב אני בקשר די רופף, ואפשר להגיד חד צדדי, זה רק אני פונה אליהם.

לא יודעת מה לעשות עכשיו הכדור לא משפיע!!!

אלך לחפש פיתרון...

טוב אז היום השלישי שאני מודעת להפרעת אישיות הגבולית שיש לי.

אני מצליחה לראות את זה בצורה חיובית, כמובן שהייתי רוצה בלעדיה, אבל גם אני רוצה הורים אחרים. לא זה, ולא זה אפשרי.

זה מסביר את ההתנהגות שלי במשך השנים, במיוחד בשנים האחרונות שאני מרגישה שאני מחפשת את הזהות שלי, שגיל ההתבגרות שלי נמשך וששינויים זה על גבול הבלתי נסבל.

שהבנתי שהכל חוזר על עצמו, הגלגל הזה שפעם אני למעלה, ופעם אני לא למטה, אני בביוב.

"עולם האישיות הגבולית (BP) בדומה לילד, מפוצל לגיבורים ולרשעים. בעל/ת אישיות גבולית, בדומה מבחינה רגשית לילד, אינו יכול לסבול חוסר עקביות ואי בהירות מצד אנשים."

לקוח מהאתר של סהר

"הניסיון הקרוב ביותר להמחשת הדרך בה חווה אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית את העולם מבחינה רגשית הוא ע”י דימויו לאדם 'ללא עור'-החשוף יותר לסכנות, פגיע יותר, רגיש יותר. העור על גופנו משמש כמעטפת המגנה על הפנים מפני החוץ מה שנמנע מאדם הסובל מההפרעה לעשות עבור עצמו ומותירו לרוב חסר אונים, תחושה המביאה אותו להגיב בצורה חריפה ושאיננה תואמת את הנורמה. כלומר, מה שעלול לפגוע במידה בנו עלול לפגוע במידה קשה ועמוקה באדם שחסר את ההגנה והכלים הבסיסיים והנחוצים שלנו מובנים הם מאליו."

מויקיפדיה

אז נחזור לחיוביות.

יש עכשיו הסבר למה שעובר עלי.

עכשיו אפשר לטפל בזה!

טוב יאללה הימור

מתי אתם אומרים שיבוא פוסט שאני במצב איום ונורא ואני לא רואה איך הכל משתנה?

הזוכה יקבל סימניה!

טוב הייתי אצל הפסיכיאטרית... אחרי 25 שנה אובחנתי עם הפרעת אישיות גבולית.

זה גורם לי לא לכעוס על עצמי, על כל הניסיונות לקום שבסוף נגרמו בכישלונות והתנהגות אימפולסיבית

המשך יבוא.

מחר פגישה ראשונה עם פסיכיאטרית חדשה ואחרי אבחנה חדשה.

לקום בבוקר אחרי לילה נוראי

אחרי 10 דקות לקרוא לדמעות שיארחו לי חברה, כי בלעדהם יום זה לא יום.

להתבאס שגם היום אצטרך בכוח לתפקד ולמצוא תעסוקה. החלק הבעייתי הוא לא למצוא תעסוקה זה לא בעיה, הבעיה שאצטרך לעשות את זה בכוח כי מבחינתי אין כמו לשכב במיטה ולייבב מרחמים עצמיים. עוד איכשהו יש לי הגיון בריא בניגוד לחולי המחשבות שלי.

עוד חצי שעה אני נוסעת ללימודים.

זה טוב שיש לי לאן לנסוע, זה רע שקשה לי לעשות את זה.

זה מזכיר לי להתקשר לפסיכולוגית...