אומרים היא מסתירה כנפיים במעיל הכחול הגדול

"ילד בן 14 נהרג בתאונת ירי"

"משפחה נהרגה בפיגוע"

"חייל נהרג בתאונת דרכים"

זה דברים שקורים כל הזמן.

מזל שהם לא קורים לי.

או לחברים שלי.

או לאנשים שאני מכירה.

"נער בן 17 נהרג בתאונת דרכים"

רגע.

זה גם אמור להיות אחת מהכותרות שלא קשורות אלי בכלל.

"אלון מת."

אלון מת.

אלון מת.

אני לא אמורה להכיר אנשים שמתים.

חברים שלי לא אמורים למות.

לא בגיל 17.

ואז הכל קרה מהר.

בהתחלה- אני חוזרת מהצגת סיום, כולי מאושרת,

ופתאום- אני מוצאת את עצמי מעל הקבר של ידיד שלי, לא מצליחה לבכות.

כל החברים שלך היום שם. מליונים.

כל אחד שראית ברחוב- היה שם. השארת על כולם רושם כל כך חזק.

אחרי כל ההספדים, הצטערתי קצת.

הצטערתי שלא הספקתי להכיר אותך.

כולם תיארו בהספדים שלהם בנאדם מדהים. רגיש, מתחשב, אוהב את כולם, עושה הכל שלאחרים יהיה טוב.

ולא ראיתי את זה.

אני מצטערת על זה כלכך.

החיים כלכך קצרים.

מה שהפסדנו כשהלכת, אי אפשר לתאר במילים.

אני עדיין לא תופסת שאתה לא פה.

אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות אותך בתוך הקבר, מתכסה בערמת החול, כדי להאמין שלא עבדו עלי.

וראיתי. הכל.

עדיין אני לא מאמינה.

אני מחכה שתתחבר לפייסבוק ותכתוב "איזה כיף היה באילתתת"

אני מחכה לכעוס עלייך שסתם גרמת לנו לדאוג ולבכות.

אבל אתה מת.