אני דווקא לוקח את זה לכיוון אחר, לא חטאים שלי, אלא דברים שאני רואה ביום יום ועולים לי על העצבים.
תאווה - תאוות כוח, תאווה לשחיתות, סררה - המאפיין המרכזי של רוב נבחרי הציבור, מענין שיש פה ושם עוד אחד שעוד לא נפס (אם כי בטח ובטח מחכים לו מאחורי הפינה)
זללנות - פואד (בוא בוא... צריך להוסיף ?), בייגה, ועוד כ 110 חברי כנסת, מסתבר שדווקא אולמרט ועוד 2-3 יחידי סגולה מזיזים ת התחת (לפחות את זה הם עושים, כי למען המדינה הם לא כל כך מתאמצים).
חמדנות - כסף כסף תרדוף, עסקנים בכל משרד ממשלתי, עסקונא איך שקוראים להם, אלה שבלעדיהם שום דבר לא יזוז במשרד הפנים או במשרד התחבורה, ואם חלילה תעשה נגדם משהו, לעולם לא תשיג את מבוקשך, אתה שרוף !
עצלנות - טוב, זו גם רעה חולה שלי, אבל מאחר ואנחנו מתרכזים בחטאים של נבחרי הציבור הנהדרים שלנו, אז אפשר בקלות לספור את הימים שבהם הם לא טורחים להגיע לדיוני הכנסת ולנסות לשנות משהו במדינה הרקובה שלנו, וכן, אלו גם אותם ימים בהם הם מקבלים משכורת מהכיס שלי ושלך ושלכם.
זעם - הפעם אני אקח את זה למחוזות אחרים, אני זועם על אותם אזרחים, שלא אכפת להם ממה שקורה במדינה, שמעלים מחירי דלק, תחבורה ציבורית, לחם ומוצרי מזון, שתרופות לא נכנסות לסל, ורק כשזה מגיע לפינה הקטנה והאגואיסטית, הם אולי יזיזו את התחת שלהם וירימו קול ענות חלושה.
אני גם זועם על אותם אנשים ששכחו להתחשב בזולת, שמעשנים ליד נשים בהריון למרות שמבקשים מהם לחדול מכך ("בעיה שלכם שאתם בהריון, אני רוצה להנות במסיבה"), שלא מתחשבים על הכביש, שמתחצפים לשוטרים ועוד, המדינה שלנו לא תתקדם לשום מקום אם לא נתחיל דווקא מלמטה ולא מהראש.
קנאה - כן, אני מקנא במדינות אחרות שבהם נבחרי ציבור לא אונסים, לא דוחפים לשון לפה של כפופות להן, שלוקחים אחריות על המעשים שלהם ומתפטרים מתפקידם ולו גם אם נרמז שהם אחראים, מדינות בהן יש שקיפות גדולה לאזרחים, מדינות שמכבדים את רצון האזרח ונבחרי הציבור עסוקים בלייצג את הציבור ולא בלחמם את הכסאות ולנסות לשרוד עוד מספר שנים בשררה.
גאווה - זו לא נקודה חיובית, זו נקודה שלילית למי שלא הבין עד פה, אנחנו חושבים שאנחנו יותר טובים מכל העולם הזה, ואנחנו ממש לא, אנחנו עם הג'יניוס היהודי, עם החוצפה, חושבים שכולם נחותים סביבנו, ואנחנו טועים, אני מקווה מאד שנתעורר בזמן.
ותרשו לי להוסיף משהו אחד קטן, בסיפור על תיבת פנדורה שבגלל הסקרנות שלה היא שחררה לעולם את כל הכולירות והרעות האפשריות, היא סגרה את התיבה במהירות כדי למנוע מעוד רעות לצאת, אך כשהיא בדקה שוב היא שמה לב שהיא איחרה את המועד, מה שנשאר בפנים היה רק דבר אחד "תקווה" כולי תקווה שכל מי שקורא את הפוסט הזה וירצה להגיב לפוסט הזה (אתם/אתן מוזמנים/ות), שיכתוב למה הוא חושב שיש עוד תקווה למדינה שלנו, למה הוא חושב שאכן עוד לא אבדה תקוותנו, והאם לאחר 2000 שנה עוד יש בה משהו ששווה להילחם בשבילו.
מחכה לתגובות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
