הבריחה הזו היא מחלה כזו שגם אלף רופאים לא יוכלו לרפא |
כינוי:
Ironic. בת: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 3/2008
whatever
אני לא יודעת אם יש לי את הכח לפתוח את הפצע הזה מחדש, לדבר איתך על הדברים ולהניח אותם על השולחן. אם יש לי כח להסביר לך מה קורה אצלי או לענות לך כשאת שואלת 'אז מה שלומך?'. ואת לא שאלת כבר המון זמן מה שלומי. אני עייפה ואין לי כח אפילו לנסות להכיר אחרות שימלאו את החלל שהשארת בי, אני לא מאמינה שיש מישהי שיכולה להיות במקומך ואולי זה פשוט אומר שאני באמצע תהליך השכחה ולא בסופו.
את לא נמצאת בי רוב היום, רק בלילות את חוזרת ומוכיחה את מה שתמיד אמרת לי - יהיה לי קשה להתפטר ממך. אני חושבת עלייך ומדמיינת אותך עד שהראש מתאבד ונרדם, רואה אותך הולכת לקראתי ומדברת וצוחקת בעיקר, את הרבה צוחקת במחשבות שלי. ואז נזכרת בלילות שלנו ביחד ובימים; שסיכמנו שנעלה לירושלים ובסוף נקברנו במיטה, איך שרצינו לטבוע ביפו העתיקה ובסוף לא יצא, הכל נגמר לנו מהר מדיי. אני שומעת אותך ונוגעת בך וזה הכל בראש, הכל בראש.
Love hurts.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
