הבריחה הזו היא מחלה כזו שגם אלף רופאים לא יוכלו לרפא |
כינוי:
Ironic. בת: 34 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
| 2/2008
29208
את יכולה לקרוא לזה סנוביות. האמת שזאת סתם עליבות-נפש.
מה את חושבת, שאני לא רוצה? אבל ככה עשו אותי, לא מצליחה להתחבר באמת לאף אחד. עובדה.
כאילו חסר לי החלק הזה בנשמה שנצמד, כמו בלגו? שנצמד ממש למישהו אחר?
בסוף הכל מתפרק לי.
חוזר לאפס.
משפחה, חברים,
הכל.
| |
ידיים למעלה
זה לא קבוע, ממש לא. פשוט בזמן האחרון אני מרגישה רע,
העובדה ששמנתי לא מפסיקה להציק לי, במיוחד אחרי שנסעתי היום עם אמא לקנות מכנסיים ושום מידה לא הייתה טובה לי. זה נשמע כל כך שטחי אבל הרגשתי מיואשת ובמקום לחפש עוד בגדים פשוט יצאתי מהחנות והתחלתי לבכות באוטו,
בחודש האחרון אני לא יכולה לסבול שום דבר, כל דבר קטן מרתיח אותי; אני כבר לא זוכרת איפה זה התחיל אבל זה התעצם עם הזמן ועכשיו אני לא יודעת איך לטפל בזה. בהתחלה לא יכולתי לסבול את הבית, הייתי באה אחרי בית ספר וישר יוצאת ממנו או מסתגרת בחדר וישנה כל היום, איכשהו נהיה מצב שבערך שבוע הפלאפון שלי היה סגור, לא יכולתי גם לשמוע אנשים, לדבר איתם או לענות להם כשהם שואלים 'מה שלומך?' וגם ידעתי שאין מישהו משמעותי שיתקשר אליי, כל המשמעותיים כבר נעלמו. אחרי שהחלטתי לפתוח את הפלאפון חיכתה לי הפתעה - אף אחד לא חיפש אותי. אני לא מבינה איך קורה מצב כזה, איך מהמקום הכי גבוה אני נמצאת כבר חודש שלם בתחתית ואף אחד לא עוזר לי לעלות?
אחר כך הגיע ההברזה של אודליה. אני לא יודעת איך לעכל הברזות ואכזבות מאנשים, פשוט לא יודעת. אני חושבת שזה לא משנה כמה סטירות בן אדם מקבל, לכאב הזה אי אפשר להתרגל אף פעם. אז החלטתי שוב להתנתק מהעולם ולהרחיק ממני את כולם, בלילה אחד מחקתי המון אנשים מהזכרון של הפלאפון ואם רק לא הייתי הנהגת היחידה בין החברות שלי, בטח כבר הייתי משתכרת למוות בשישי האחרון. הכאב הזה חדר לי לעור ובמשך יומיים בכיתי על לא כלום, על זה שמישהי מטומטמת קבעה איתי ולא טרחה לבוא. וזה בכלל לא משנה העובדה שזו אודליה, גם כל בן אדם אחר היה גורם לי לבכות ככה, פשוט החולשה המטורפת הזאת, אני לא יכולה לשאת כלום, שום מכה.
ואז הקנס שקיבלתי בשישי האחרון, הרגשתי כל כך מטומטמת באותה השנייה, איך לא ראיתי שהרחוב הוא חד סיטרי?
הלילות האחרונים מתאכזרים אליי, אני מתגעגעת ליותר מדיי אנשים ובו זמנית מרגישה שאין לי אפשרות לשחזר אף אחד מהם, אם הם נעלמו אז אולי זה לטובה אבל עכשיו אני צריכה מישהו ואין, באמת שאין. צריך לדעת למי לקרוא 'הכי קרוב' ו-'הכי שלי' רק אחרי זמנים קשים כמו אלה ולא כשאני מחייכת.
הגעגועים לא מפסיקים, הרצון להיות מישהי אחרת שהיא רק לא אני, להתקשר ולדבר או אולי סתם לשתוק (מה שאני תמיד עושה כשאני עצובה).
למרבה הפלא החיבוק הגיע מהמקור הכי לא צפוי - אמא.
\
I'm going back to the start.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
