שלא שוכן במרומים ובשום מקום

לא עוצר חלומות רעים - אלא רק חלומות

וילדים בני 17 מלשיר על ילדים בני 20,

שמתים וימותו

אל, אני מלא בכעס וחימה על כדורים שלא עצרת

על שכול שלא מנעת

על אנושיות.

חלק מהאנדרטה לחללי אסון המסוקים, כשהארץ שקטה ועין השמים אדמה - ומגש הכסף גדל בעוד כמה מילימטרים.

אני זוכר את פולין כאילו זה היה אתמול, כמו כל סיוט איכותי. אני זוכר את הר האפר וגאיות ההריגה. את הילדים הקטנים שהיינו כשלפני טקס בבירקנאו משחקים בכדורי שלג. אני זוכר את הניצול שהלך בחולצה קצרה בקור המקפיא ושלמרות שנפל והחליק המשיך ללכת "כי אין ברירה, צריך להמשיך".

לסבתא רבא שלי, שאללה ירחם עליה, קראו תמרה. עד שהיא נפטרה אי שם כשאני הייתי בערך בן 10 והיא בערך בת 100 לא ידעתי להעריך אותה כמובן. ואני וחברתי היקרה כבר יודעים שנקרא לילדה תמר (ואם זה יהיה בן - תמרן!). אין שום קשר ישיר או עקיף, ובגילוי נאות אחשוף שאפילו לא אני חשבתי על השם, אבל אני רואה בכאלה דברים את התקומה האמיתית של העם היהודי. אין כבר כמעט חיים בהגדרתם הקלאסית לזכור, הניצול שטייל איתי ודאי כבר במצב פחות טוב לכל הפחות.

זכרון החיים מבחינתי הוא הזכרון שקיים לכל אחד ואחת מאיתנו. כמו טלאי צהוב כזה בזכרון שלא דוהה לעולם. תמיד רציתי לחשוב על העם היהודי כסנה בוער שלעולם לא יכלה, ורק יוסיף ויוכל לאש המבקשת להרגו.

סופה של דרך הגבורה בווארשה, אנדרטת רפפורט.

בוער ולא יכלה!

מילים של מנור, ביצוע מקורי של הנשמות הטהורות

כשאני שפוף ורע לי הלב

אני הולך אל ברטה ואצלה יושב

 אני שותה קפה שחור מראה לה את היד

 אומרת לי אתה נחמד

 תשים עשירייה בצד

 ואז לפתע היא שותקת ורואה את כל מה שיקרה ומה שכבר קרה

 רואה על מי אני חושב ומה אני רוצה

 אומרת שדבר חדש יתחיל כשהשנה תצא

***

אני לא שותה ולא מעשן.

אני כל כך אוהב את הישיבה לכשעצמה, המעמד והפרלמנט (לא הסיגריות). אני איש של דיבורים רבים עד אין קץ, וככזה אני אוהב את מעמד כיכר העיר - ובמיוחד כשהוא באווירה חברית+כמה אנשים חדשים. כמו משה לכאורה עם משנה ותורה שרוצה לשווק.

היציאות הן מצחיקות. אני לא יוצא הרבה, מאחר ואין לי סיבה. עיקר היציאות הן למועדונים ולפאבים כדי להכיר ולהשתדך למישהי - דבר שאין לי צורך בו כי יש לי כבר את הקוצ'י-מוצ'י האולטימטיבית שלי :) אבל (!) כשאני יוצא זה תמיד מעניין. אני שונא לשתות אז תמיד אני מוצא כל מיני דברים הזויים בתפריט ומנסה לנחש מה לא יהיה מגעיל. הרבה פעמים זה נגמר בקפה, תה, שמוקוצ'ינו או כל מיני דברים שאינם כשרים לפסח ואני חושש לחשוב עליהם כרגע.

רק בפרלמנטים האלה, שלפעמים (כמו הערב) רק אני ועוד חבר יושבים בהם, אני יכול לקבל דעה שניה או חדשה. מעבר לפריסת משנתי וסיפור בנק האנקדוטות המוכן בראשי כמו בראש של כל דיאלקטיקן מתחיל. משוב והיזון, בקרה ואיזון. אני כל כך אוהב לדבר. לפעמים אני חושב שאני מאוהב במילים ולא בתוכן, ולפעמים כל המילים נראות לי כמו גיבוב מומצא ולא הגיוני שמתערבב לבליל ארוך שרק כוס טובה של קפה שחור אצל ברטה מסדרת לי חזרה.

נתן כהן,  נאוה ברוכי ויורם ירוחמי - נשמותיי הטהורות. מה זה טהור? זך, כמו נתן.

חול וקודש

קודש וחול

מעין הפרדה לא טבעית כזאת בין דברים בעולם כשהכל בעצם מתחבר.

אנחנו כולנו חיים בדיונות של חול ומועד:

תל אביב של חול

ירושלים של מועד

מסורת שהיא מבחינתי חול כחול

אמונה ודת אשר הן הקודש האמיתי, הגם שאינני מאמין

חול של חול

וגלים של מועד ששוצפים את כל מי שרק מבקש לטבול בהם.

אין כמו פסח וחול ומועד שמעורבבים ומהולים בכל כך הרבה אגדות וסיפורים טעונים כדי שכולנו נידרש לשאלות שהן לפעמים אקטואליות יותר מהכל. אני כל כך אוהב את החיבור הזה בין חולות שהופכים להרים וים שהופך לאינסוף. ברוך אתה, מי שלא תהיה, בורא מנוחת הפסח לחייליך העייפים והיגעים אשר מלאו ימי חופש לא מנוצלים.

כינרת 05', אני והנשק שלי מפרידים בין הקודש והחול.

הארכה של תהליכים וחשיבה

הארכה של חוטים מקשרים כאלה.

ולמה בעצם אנשים לא מעריכים את עצמם?

את מה שיש ואין.

ויש הרבה!

כמה שיש - חושבים שאין

ויש יותר - יותר אין

יש לי כל כך הרבה יותר, ולא מדי.

כרמל, מרץ 09'