וקצרים מאוד, כמו:

ממתי לעזאזל נוצר גבול בין לכתוב בלוג בשביל עצמך לבין לכתוב שטויות בלי קשר לעולם?

ומתי לעזאזל אני חציתי את הגבול הזה?

אני חושבת (אם כי לא בטוחה) שבעבר הייתי כותבת על החיים שלי, המחשבות שלי, השטויות שלי... ומה עכשיו? זה לא כאילו אין לי עוד מחשבות, אבל אני פה כבר... טוב, כמה שנים טובות. כיסיתי המון נושאים (בלי הצלחה להעביר מסר ברור ודעה מוצקה, אבל בכל זאת). עברתי המון דעות. אז מה כבר נותר? די, חפרנו, מיצינו - אבל אם באמת מיציתי, למה אני עוד פה? אההה, נכון, כדי לכתוב. מצחיק, הדבר הזה. לא משנה כמה אני כותבת, תמיד יש לי חשק לכתוב עוד (ועוד ועוד ועוד, כי אני חופרת).

יש המון נושאים שלא נגעתי בהם, נושאים שלא הייתי בשלה בשבילם, נושאים שלא גיבשתי עליהם דעה בעבר, אבל עכשיו דברים קצת השתנו, לא? בשנת 2011 החיים שונים לגמרי מבשנת 2006, לפחות בשבילי. התפרצויות זעם הם כבר לא משהו שיעבור מעצמו, גיבוש דעה הוא לא משהו שעושים בקלות, קריאות זעם בקול זה משהו שחושבים עליהם פעמיים. גיבוש דעה: לדעתי זה הדבר הכי חשוב שקיים בעולם. אנחנו, כיאה לבני אדם לא חכמים-משהו, נוטים לגבש דעה במהירות ועם מינימום עובדות.

דעות שהיו לי פעם נראות לי כרגע מופרכות, אמונות שהיו לי, חלומות שהיו לי. הטיפשות שלי, שעכשיו אני רואה הרבה ממנה ונזכרת וחווה מחדש, תמיד גורמת לי לחשוב שבאלוהים, אני בצלם השטן! כן, אני יודעת שטיפשות לא נעלמת עם השנים ושאני עדיין לא מזהה לגמרי את הטיפשות העכשיווית שלי, אבל בכל זאת, כיף להביט לאחור במבט מתנשא ולהגיד, אוח, איזה מטומטמת הייתי - כאילו עכשיו אני לא

מצד שלישי (איפה צד ראשון ושני, תשאלו? שאלה טובה), מי אמר שלהיות טיפש זה רע בהכרח? כן, כן, זה לא טוב, אבל זה לא חייב להיות רע. לא הייתי יכולה להחכים אם לא הייתי מכירה בטיפשות שלי. לא הייתי לומדת מטעויות חוזרות ונשנות אם לא הייתי מטומטמת מספיק כדי לטעות אלף ואחת פעמים. לא הייתי יכולה להיות מי שאני בלי הטמטום האינסופי והמחבק הזה.

למשל, הפוסט הזה. באמת שהתכוונתי לכתוב שתי מילים וחצי, אבל, כמו שאמרתי... אני חופרת. רגע, שכחו שכתבתי את זה, אני רוצה לעשות את ההצהרה רשמית יותר.

אני: שלום. שמי מירי ואני... חופרת.

חופרים אנונימים: אנחנו אוהבים אותך, מירי!

אחח.

The world makes sense again!

(זה ילמד אתכם לא להיכנס לבלוגים עם כותרות מוזרות וכו')