יש בבלוג הזה פוסטים כ"כ מפגרים. כן, אני יודעת שהייתי אז צעירה וטיפשה, אבל כל פעם שאני נוברת בארכיון כדי להיזכר במה שהיה שנה שעברה, אני מרגישה את המבט הנואש הזה מתיישב על פניי. ככה זה אם היית מפגרת לחלוטין, ככה זה שכל פוסט הוא חתיכת בולשיט מביך או סתם מוזר. יש לי שם תובנות שגורמות לי לגלגל עיניים ולא להאמין שאני כתבתי את זה. לפעמים אני מתה למחוק את העדות לטמטום שלי, אבל חלק בי לא רוצה לשכוח. חלק בי רוצה להיות מסוגל לחזור לאחור ולא לשנוא את עצמי. חלק בי רוצה, עוד כמה שנים [כי עכשיו אני עלולה להכות את עצמי למוות], לקרוא פוסטים ישנים ולהבין שאני רק בנאדם וזה בסדר לטעות.

זה לא בסדר. בלוג זה מקום כ"כ אישי. כל דבר שכתבתי פה וחזרתי לקרוא הרגיש לי עמוק מדי או רדוד מדי - ניסיון להעביר את הרגשות במלואם או ניסיון להסביר את הרגשות ועם זאת לשמור אותם לעצמי ולא להיחשף. הכל כ"כ דבילי! כן, זו המילה שחיפשתי - דבילי. פוסט אחרי פוסט אני מגלגלת את עיניי ומנסה לדקור את עצמי כדי להתעורר מהסיוט הזה. ו-אוי, כמה מטומטמת הייתי, פשוט בלתי יאומן. תודה לאלוהים [צורת דיבור בלבד מאחר ואינני מאמינה] שאנחנו מתבגרים עם השנים ושלא נתקעתי בגיל ההתבגרות.

בטח גם לכם יש את הקטע הזה, שאתם מבינים כמה מפגרים הייתם לפני כמה שנים. זה באסה של דבר, במיוחד אם עוברת לכם המחשבה שעוד כמה שנים תחשבו את אותו הדבר על מי שאתם עכשיו *פרצוף נבוך*... מצד שני, עולה בי המחשבה - למה שיהיה לי אכפת? אז הייתי מפגרת ואולי עודני, אז מה? מי אמר שאסור להיות מפגר לתקופות? מי קבע שזה בסדר ונכון לשפוט אדם לפי בלוגו? אני יכולה להיות טיפשה אם אני בוחרת להיות כזו, או לא יכולה להימנע מכך

ומכיוון שאני לא רוצה להוציא את עצמי מפגרת לחלוטין - כי למרות שזה בסדר, אני לא רוצה להיות כזו - אני אסיים עם החפירות ואלך לקרוא משהו נחמד.

ומכיוון שאני לא רוצה לסיים את הפוסט ככה, אני אזרוק לכם עצם [לא פיזית, תפסיקו להלהיב את הכלב שבכם]