טוב, מה כבר אפשר להגיד? עברו עליי השבועיים הכי ארוכים שאפשר, מאלו שמרגישים כאילו עברו כבר שנים - שואלים למה? כי אני בטירונות.

טירונות נחמדה וקלילה, ככל שטירונות יכולה להיות כזו, אבל בכללי אין שום דבר רע בשבועיים האחרונים, אם מתעלמים מהמרחק מהבית, מדרישות צבאיות כאלו ואחרות וכמובן, מהגעגועים לחופש הבחירה. בכל אופן, חשוב לי להגיד שלומדים המון דברים בצבא, לא רק איך להחזיק נשק ואיך לדבר אל המפקדים שלך, אלא גם שיעורים חשובים לחיים ושיעורים שחשובים לנו כאנשים (בלי קשר אם אנו חיילים או לא).

בקיצור, הכל מעולה, הכל אחלה ואין על מה להתלונן. כל מה שיש לי להגיד זה שלפתע לכתוב בבלוג נהפך למשימה, משהו שאני כבר פחות ופחות רוצה לעשות. לעומת זאת, אני מוצאת שאני תמיד רעבה. לא שמרעיבים אותנו או משהו, אני פשוט מפתחת תיאבון של...

(Wait for it, wait for it)

תצפיתנית.

מוחעחעחעחעע.

ובתאכלס, למי יש זמן לבלוג?