| 8/2006
שוב פעם עלייה
היא תמיד נעלמה מחיי בזמן החופש
כאילו אני הפכתי בזמן הקיץ, למין מפלצת שקשה לא רק להסתכל עלייה אלה אפילו לדבר איתה
לפעמים חיפשתי אותה, ולפעמים הצלחתי לדבר איתה ואפילו לראות
אבל זה הייה רק לפעמים
אבל אז התחיל ספטמבר והיא שוב פעם חזרה לחיי, עם תחילת לימודים.
גם הפעם היא נעלמה בקיץ, אולי לתמיד.
כי כבר לא תתחיל בשבילי, שנתי לימודים חדשה ואני לא אראה אותה בבית ספר מחייכת, ואני לא אדע שהכל טוב אצלה.
אולי אני צריך להתקשר.
בעצם אני צריך להתקשר, ואני אעשה את זה איפשהוא בספטמבר.
כדי שכמו תמיד היא תחזור לחיי בסתיו.
ואז בחורף אני אולי שוב פעם לא ארגיש קור, כי חיוך שלה אחמם אותי.
אני אבחר את שמה מתוך כל השמות המוזרים השמורים אצלי פלאפון.
אחשוב כמה דקות, אלחם בכל הפחדים שלי, אבל בסופו של דבר אלחץ על כפתור.
ואז יהייה את השיר הזה, ואחריו אני אשמע את קולה, וכנראה שוב פעם אפחד, אבל לא אוותר ואגיד כמו תמיד "היי יול אני לא מפריע לך"
ואחרי זה?
ואחרי זה לא יודע, אולי נצח, אולי רגע, אולי כאב.
ואני כל כך מפחד מהנצח, כי אני לא יודע, האם אני מסוגל לחיות בלעדייה כחלק ממני.
כי היא תמיד איפשהוא שם במחשבות שלי, בתוך אופי שלי, זכרונות שלי, מוזיקה שלי וייצירות שלי.
ולא אני לא צריך הרבה, רק לדעת שהכל בסדר איתך, לשמוע את קולך, להצחיק ולראות אותך צוחקת ואם כואב לקחת את כל הכאב שלך, כי אני לא מפחד ממנו.
רק מלאבד אותך...
| |
על יום עמוס
קצת קשה לכתוב אחרי שעבר יום עמוס
אבל צריך
למרות שאולי תצא לא משהוא
אבל לפחות זה יהייה אמיתי
ויומן צריך להיות אמיתי אחרת הוא מאבד מערכו
הכל התחיל ב-9 בבוקר, נפגשתי עם חבר כדי ללכת לכח אדם.
לא הציעו לא משהוא מסויים, מפעל זכוכית(אין להם ממש מושג מה צריך לעשות שם, אמרו שיבררן) ומלגזות ( בטח בלי רשיון, כדי שאני אדרוס כמה עובדים על היום הראשון ויעשה חור בתוך קיר של המחסן). מקווה שיופיע להם משהוא אקטואלי בשבילי בקרוב.
בדרך הביתה החלטתי לקנות דיס'ים ריקים(הגיע הזמן להעביר קצת מאוסף שירים אשר במחשב שלי לדיסקים, כן 190 שיש לא מספיק לי :)). ופעם ראשונה אחרי בארך 10 שנים טעיתי בחישוב של עודף (מוזר למה זה כל כך חשוב לי. אולי בגלל שעדיין זוכר את המבט המפחיד של קופאית כשטעיתי בפעם ראשונה, אבל אז הייתה לי סיבה מוצדקת כי הייתי רק בן 8 ועלות גלידה הייתה בסביבות 5-8 אלף רובל :))
חזרתי הביתה, שעה מנוחה. ואירגונים אחרונים, לפני מפגש פורום, אשר אני כבר מארגן איזה שבועיים. אבל שוב צריך הייה לבדוק מי בא, כי בן אדם ייצור מוזר שמשנה את דעותו תוך כמה דקות בלי סיבות מוצדקות לכך או שפשוט מגיע למסקנה שהוא לא יכול לעשות זאת.
בסופו של דבר נאספנו בארך 12-14 איש. הייה נחמד. אם לא אנשים המוזרים וטיפשים שיש בתל אביב.
מה יכול לגרום לבן אדם מבוגר יחסית +22 , ברגע כשהוא רואה חבורה של נערים כשלחלק מהם שיער ארוך, לבקש מהם "שלא יאכלו אותו".
"נו בטח רק לך חיכינו, עכשיו נעשה מדורה ונקריב אותך לשטן חמודי, ממלא מוח שלך דיי קטן ולא משפיע כל כך על מעשייך"
או שעוד ציטוט
"קוראים לך ליאור?"
"מה??"
"קוראים לך ליאור?"
"מה??!?!?!?"
"קוראים לך ליאור....??"
"לא אין לי שעון...."
נו אכן ממש הגיוני אתה לא ליאור בגלל שאין לך שעון :)
ובירה זה משקה מוזר, חסר ממש טעם מסויים, אבל גורם לך להרגשה של נחמדות כזאת :)
| |
נצח עכשיו מפריד ביניהם
מוזר היום לא קרה שום דבר מיוחד
טוב באמת צריך יום מנוחה
טוב מחר בטח יקרה
ביקור בכח אדם בטח לא יעבור ללא הרפתקאות
היום החלטתי לפרסם עוד קטע נכתב על ידי
לדעתי קצת ילדותי, ולא ממש יצירת מופת מבחינה ספרותית
אבל אנשים בינתיים אהבו אותו :)
נצח עכשיו מפריד ביניהם
נצח עכשיו מפריד ביניהם, אבל בשבילו זה רק רגע שלא נגמר. הזמן עצר, הוא לא קיים כשאתה מאבד את משמעות חיים, וצער מביא אותך למקום שהכול חשוך בו. קרני שמש מחממים את פניו, אבל נורא קר לו, ושום דבר לא יוכל לחמם אותו עכשיו.
הוא מרים ידיים אל השמיים, ומנסה להוציא צעקה כלשהיא, אבל גם זה לא מצליח. כאילו משהוא תקוע בגרון שלו, ולא נותן לשום צליל לצאת משם. הוא נופל על ברכיים ובוכה. בוכה כמו אף פעם לא בכה, בוכה כמו תינוק, אבל לא אכפת לו מזה, הכול איבד משמעות עכשיו.
ולרגע הוא נזכר בעיניים שלה, והנה היא כאן עומדת לפניו, ואומרת "אני לא פוחדת ממוות, כי צריך להיות משהוא אחרי, אחרת בשביל מה אנו מתים?".
הוא נעמד ומנסה לחבק את הדמות שלה אבל לא מצליח, היא נעלמת. הכוח עוזב אותו והוא נופל, נופל כאילו כדור פגע בו, ורק עיניים מלאים בדמעות עדיין מראים שהוא חיי.
והוא נזכר בכל מה שקרה. הוא זכר שפשוט הסתכל מדור חדשות, עד שלא הופיעה תמונה שלה, ומה אמרו הוא כבר לא שמע, הוא רק הבין היא איננה, הבן אדם שהוא כל כך אהב, היא הייתה חזקה אבל לא עד כדי כך
שהכדור הנורה מרובה לא יוכל להרוג אותה.
"בבקשה, לא!!!" סוף-סוף הוא מצליח לצעוק, אבל אף אחד לא שומע. וברגע זה הוא מבין שצריך להמשיך לחיות, לחיות בשבילה, בשביל חלומות שלה. הרי הו זוכר את כולם. היא רצתה להפוך את העולם למקום טוב יותר, היא רצתה לעזור לאנשים וללמד אותם לחיך, והיא גם רצתה שיאהבו אותה.
הוא נעמד ואמר, בקול שקט, אבל לא בגלל שפחד שישמעו, אלה כי זה כל מה שהוא יכל להוציא מעצמו "אני אמשיך בשבילך, וינהיג אותי אהבה אלייך, היא לא מתה ואת לא תמותי כל עוד אני אוהב אותך".
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
