תיאטרון חדרי ההלבשה

בכלל לא שמתי לב. לא שמתי לב שהבלוג נפתח באוגוסט 2006, ופתאום זה נקלט.

זה היה זמן כזה, זמן של כלום בימים ורחשים בלילות, אולי בדידות, אולי צורך במשהו שהחיים לא יכולים לספק.

קיץ.

אני שואלת את עצמי, מה המשמעות של קיום הבלוג שלי, אם קיימת.

לפני יומיים רכבתי וחשבתי את אותו דבר על עצמי.

יום אחרי יום, אתמול ושלשום, התחלתי את הרכיבה בחצות. נוסעת בלילה דרך גן שבע הטחנות או איך שקוראים לו בשיכון וותיקים, עלטה, חשש. חוצה את הגשר לירקון המואר, שם בכל שעה יש כמה אנשים. דתיים, גיליתי. בלילה רוכבי האופניים הם חרדים.

ומי הירקון לוחשים את הלחישות שלהם, בכל מקטע בצבע אחר, מה אכפת לירקון.

האורות צובעים לו את המים והם מחליטים בשבילו. כאן אדום ירוק, כאן כתום צהוב. כאן אפל שחור. כלום בשחור לבן.

חשבתי. מי זאת שנוסעת ככה בלילה? מה היא קיימת?

מעולם לא התחרטתי על נסיעה וגם הפעם לא. לא חזרתי עם תשובות אבל עם עייפות קלילה, מרוצה, נחתתי בבית, מופתעת כתמיד כשזה נגמר.

כשאני חוזרת אני מכבה את מד הדופק ובודקת כמה קלוריות שרפתי וכמה פעימות פעם הלב שלי, וכמה זמן זה לקח. תמיד 1000, תמיד שעתיים.

ואז יושבת עם הכלב והחתולים בחוץ לעשן סיגריה, והחתולה החדשה הגמישה והעצמאית, אחלה חתולה מכל הבחינות מתחככת בי ומטיילת לה לידי.

אני קוראת לה בקול עצוב ווה ווה, כמו שהיא מייללת, והיא עונה לצליל הזה כאילו היה שמה.

אין לה שם עדיין.

זו הייתה נסיעת הלילה הראשונה שלי, והשניה, למחרת - מתוך כאב קיומי וחרדה מזמזמת יצאתי בחצות וחצי.

בדרך לשם, ליד חוף תל ברוך בואכה הכביש המחבר בין החוף לחוף הצוק, שם מסתיים חציו הראשון של המסע, ראיתי שועל. קטן, עם זנב מפואר, חצה את דרכי והמשיך לגבעות. ולא רק אני ראיתי. זוג במכונית שאלוהים יודע מה בא לעשות שם בתל ברוך התעכב והאישה הסתכלה וחייכה. אני עם אוזניות לא שומעת אנשים אבל אמרתי לה בלי לשמוע את עצמי "ראית? שועל!" והיא חייכה. כן. שתינו ראינו.

ובדרך בחזרה נסעתי באותו מקום ובעודי תוהה אם אראה אותו שוב הוא הופיע מול עיני. שוכב מתחת לשיח על הדשא במעבר, מסתכל עלי בסקרנות, כפותיו הקדמיות משוכלות כמו חוקר טבע מנוסה.

עצרתי להגיד לו שלום, והוא נעמד. לא נבהל במיוחד, רק זהיר. חשבתי לנסות לצלם אותו ועד שהוצאתי את המצלמה חמק לגבעה מולי. צילמתי אותו מטושטש לגמרי בחושך אבל ידעתי שהוא עדיין שם, עדיין מתבונן בי ונופפתי לו לשלום.

אם אדם רוכב בשדה חשוך, ושועל רואה אותו - זה אומר שהוא קיים?

אני הייתי לו והוא היה לי הוכחה. היינו כאן.

בהמשך הדרך הגעתי לחלק בפארק שגובל עם ירמיהו. ונקיפת חרדה זעירה באה לבקר כשחשבתי על לחצות את שבע טחנות בעלטה הזו. בלי משים, מהורהרת, עצרתי ועשיתי פניית פרסה.

נסעתי לרחוב של הקולנוע הישן, ושאלתי איך להגיע לאבן גבירול. מישהי עם ווקמן הסבירה לי. נסעתי קצת בישעיהו, התדרדרתי ביהושוע בין נון והגעתי לאבן גבירול קצת לפני גן העיר. פניתי ימינה. נסעתי מחפשת בית קפה.

בלי משים מצאתי את עצמי בשתיים וחצי בלילה קורעת את העיר על אופניים. לא הייתי לבד. היו שם עוד המון שועלים.

אור ורחשים של בני אדם ובלי הפחד. פחות בדידות.

נעצרתי בקפה לנדוור. מקום חביב. 24 שעות.

ישבתי על כוס קפה בודדה בשולחן. השתעשעתי במחשבות לספר למלצרית על הפחד, על הפרסה לתוך העיר, על השועל. על מניין אני באה ולאן אני עוד צריכה להגיע.

לא פניתי אליה, קיוויתי שהיא תשאל אותי.

אבל במקום זה פנתה אלי אישה זרה שהחליטה להתיישב לי בשולחן. השולחן שלי היה מורכב משני שולחנות. והיא רצתה אחד למרות שמהקום היה די ריק. התיישבה, התחילה לדבר איתי. היא לא הייתה לבד, זוג שחיכו לעוד זוג. אלוהי הבדידות השתעשע בודאי כששלח לי אותם. היא סיפרה שהיא עושה הליכות ושאלה לאן אני נוסעת. הזוג השני הגיע ונערכה בינינו הכרה. הם קיטרו על התפריט ועישנו והתווכחו, אני הייתי פתאום עם אנשים. לא חשוב מי, זרים גמורים ובכלל לא אנשים שהייתי מתחברת אליהם בשום מקרה אחר.

אבל כמו שאמרתי לאישה כשהיא שאלה אותי אם מפריע לי שהיא התנחלה לי בשולחן, "אני בינתיים זורמת".

אחרי כמה זמן הקפה הסתיים והגיע הזמן לחזור הבייתה. נפרדתי מכולם כמו מידידים ותיקים ונעלמתי לכל הרוחות. החזרתי את האימון שעל פרק ידי מפאוזד לקונטיניו, נסעתי דרך ארלוזרוב, עליית הנוער, כצנלסון. והבייתה. הסיבוב הזה האריך לי את הטיול בשעה וחצי ואת הדרך מ-26 קילומטר ל30.

שרפתי 1054 קלוריות, והלב שלי הגיע במקסימום מאמץ ל196, נדמה לי, ובממוצע ל149

כמה נחמד.

לילה ללא שינה עוד חיכה לי. למחרת בשמונה וחצי בבוקר החתולה צריכה לעבור כריתה של חלק הזנב שלה, שמת. הגעתי בסביבות 4 בבוקר, ידעתי שאין טעם לישון. כולם היו בצום בגלל הניתוח שלה וחוסר היכולת שלי להפריד בין הכלים, וישבתי אחרי המקלחת לערוך עד שהבוקר היה עובדה מוגמרת, עד שהיה כבר חם.

אני עורכת ועורכת, נבהלת מעצמי לפעמים. יש דברים נהדרים שאני מגלה. עוד מעט זה נגמר.

ברבע לשמונה הסתכלתי על מה שעשיתי, בעיניים של לילה ללא שינה. אהבתי את מה שראיתי.

זה נגמר, סגרתי הכל. הכנסתי את החתולה לכלוב, ויצאתי לדרך.

עכשיו היא אחרי הניתוח, זנב קטום ומכוסה צבע כסף, שנאמר לי לשים לב אם הפנים שלה מתכסות בו, כי זה אומר שהיא מלקקת את הפצע, וזה לא טוב. אבל היא לא. היא בכלל, עליזה ושמחה, קופצנית וחמודה כל כך. חתולה נהדרת. הימור מצויין שישן עכשיו לידי. 

הצלחתי לישון רק שעתיים ,אחרי שחזרה, אחרי שנרגעתי קצת. אכלתי וישנתי שעתיים. היום וויתרתי על הנסיעה, יותר מדי זמן לא ישנתי.

מחר ומחרתיים ושבת, אחרי או לפני או להפגנה אסע עוד ועוד. אולי באותה מתכונת. אולי ככה, בלילה. עוברת בגן בדרך לשם אבל בחזרה קורעת את העיר. פוגשת אנשים, ושועלים.

***חמש שנים לבלוג***

הייתי כאן.

אני כאן.