בבוקר התעוררתי עם כאבים. שש בבוקר, ידעתי שאני חייבת לקחת כדורים ולחכות שיעבור לפני שאוכל לחזור לישון. והבליח לי בראש שהיום הוא חוזר, וכך, משש בבוקר ישבתי, חיכתי שיחזור, חיכיתי שהכאב יעבור. ישבתי - סובלת פחות ופחות.
בעשר וחצי הייתי חייבת לצאת לפגישה בתל אביב. עדיין לא ראיתי את גלעד. התקשרתי לחברה טובה, להעיר אותה. ובדיוק כשענתה, ראו אותו יוצא מהמכונית במצריים, מלווה באנשים חמושים, אנשים שאחזו בזרוע שלו וכוונו אותה הרחק מן המצלמות, חשבתי שאולי היד הזאת המוסתרת, פצועה. אני עדיין לא יודעת אם זה נכון. לא שזה חשוב. הוא כאן. הוא כאן. כששמעתי הוא חוזר בכיתי. כשראיתי אותו, אמרתי הינה הוא הינה הוא. הוא כאן. והתחושה שחשוב להסביר, הייתה כזו - לא שמחת ניצחון כמו זכיה באליפות אירופה בכדורסל, לא זכיה בלוטו. אלא תחושה של קליק. כמו זיז במכונה שלא היה במקום ופתאום גלש למגרעת הנכונה. זה היה כמו יישור של קפל בשטיח. כמו מחיקה של קמט במראה.
ככה כמו שצריך.
אני זוכרת את הזמן בו רון ארד היה שבע שנים בשבי, שנים אחר כך, עדיין ציפינו. שנים ציפינו. ומשהו, כשהוא לא חזר, יצא ממקומו, קימט את התחושה הלאומית שלנו. קילקל את המכונה הזו שנקראת מדינת ישראל.
החזרתו של גלעד שליט יישרה את הקמט הזה, והחזירה משהו בתפיסה הישראלית שלי למקום הטבעי שלה.
במחאה החברתית נולדה מחדש סולידריות בין האזרחים. אבל בהחזרה של גלעד נולד מחדש סיכוי לסולידריות מדינית - אזרחים ושלטון גם יחד.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות המדינה שלא מחזירה את השבויים שלה.
אנחנו חייבים להיות המדינה שמחזירה אותם הבייתה. זה מה שהופך את ההישארות כאן לאפשרית, זה מקור הפטריוטיות ושרידיה המתחזקים.
נכון כמו מגרעת מוסרית היושבת בבטחה סביב מיסב משומן ומאפשרת סוך סוף תנועה.
ועוד שני ציטוטים חמודים בהקשר:
אחרי שראיתי שגלעד בארץ לא בער לי לראות יותר, לא את המשפחה ולא את החיבוקים. יצאתי לבית הקפה השכונתי. ועברה שם מישהי מבוגרת שאני מכירה, עצרה לספר על החוויה שלה. בבוקר, אמרה, דבר ראשון הדלקתי טלביזיה. ראיתי את השידורים, ישבתי ובכיתי כמו יתוש.
והשני, שאולי יזעזע חלקכם אבל אותי הצחיק ושימח דווקא: מ' חברתי הטובה, זו שהערתי, הגיעה לשבת איתי בקפה, ואמרה לי פתאום, חשבתי על משהו בדרך - חשבתי, שלגלעד יהיה כמה סקס שירצה. אף בחורה לעולם לא תגיד לו לא. ואני גילגלתי את זה בראש כמה רגעים, וחשבתי - וזה נכון. זה כל כך נכון. הוא כזה אתרוג. לא יכולתי שלא להסכים.
נשים למען גלעד שליט, אמרה מ'.
ואז היא עשתה תנועה, באצבעות. שלחה שתיים מהן קדימה ופרשה אותן: כמו ווי אבל מאוזן לרצפה. כמו שתי רגליים נפתחות. הבנתם?
זה יהיה הסמל של התנועה שלנו. אמרה.
מכאן אני מאחלת לגלעד שליט התאוששות והחלמה, השתקמות והמשך חיים מאושרים. הלוואי שלא יהיה לו קשה יותר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
