תיאטרון חדרי ההלבשה

אז רגע לפני שאני יוצאת אל הפקקים, התגעגעתי פתאום נורא לכאן.

הכותרת נכתבה לבד אררט, מה זה אומר? ספינה אחרי המבול תקועה על הר ומצבה לא ברור. עוד לא ידוע אם כלו המים, ומה תגיד היונה כשתחזור. עוד לא שבה היונה.

או אולי אני מתבלבלת לגמרי ומדובר בסיטואציה אחרת.

אימצתי כלבה בשם ים ומאז, הים מדבר אלי יותר. האנשים שיושבים מולו ומתגלגלים בגליו הקרובים, אלה שמעיזים לצאת לעומק, אלה שלא חוזרים.

ואני על הר אררט משקיפה מחלון עגול מלא טיפות מבחוץ ומבפנים, מזוגג טיפות.

עדיין הכלב הקשיש והטוב שלי איתי, ואנחנו יוצאים לטיולים ארוכים וחושבים המון מחשבות ומדברים המון דיבורי סרק. כל היום וכל הלילה דיבורי סרק של חיבה, נאמרים בהר אררט בתוך ספינה שלי סדוקה, אהובה, כורעת תחת חיות בית, פרווה ואהבה. המון ליטופים יש, ואוכל לכולם, אנחנו לא מרבים לחשוב על אוכל או אולי זו רק אני.

כותבת משהו כבר הרבה זמן, בראש, וקצת על דפים אקראיים. זה יהיה סרט הגמר שלי ללימודים, אבל הוא גם סיפור חשוב חשוב בשבילי, שאני מבשלת בבטן.

והעולם מסתכל עלי קצת מהצד ואני מסתכלת עליו בהטיית ראש, ויש כבר מן ריקוד משותף, אני והעולם, בתהליך התרגלות הדדית, הכל נרשם. וזכור לטוב, והכל נמחק, ולא זכור כלל.

מה אני מקשקשת.

רציתי לכתוב שנה טובה, כי למה לא?

והינה ים, וקצת ברקע, כלבקשישאהוב.

שנה טובה

מהלחשנית