תיאטרון חדרי ההלבשה

אני מרגישה חלקים מהגוף שלי נושרים שום דבר לא עובד יותר חוץ מהסיגריות.

אין לי כוח לכתוב עוד הספד, אין לי מקום לשים את המוות הזה בגוף אין לי מקום בנפש.

סליחה שזה המקום. זה המקום הכי עצוב בעולם.

(קופי רץ, זנב למעלה)

שני חתולים מופלאים הבאתי מירושליים לפני ארבע שנים,

אחרי שנתיים נדרס האחד,

הבוקר מת השני בידיים שלי.

(קופי מחדד צפרניים על גזע עץ)

הוא הגיע הבייתה משווע לאוויר, שש בבוקר, רעש מוזר בסלון, התעלמתי

עוד רעש, פקחתי חצי עין. ואז הוא חצה אותי לעבר החלון של חדר השינה.

קפץ ממנו החוצה והרגשתי

הוא לא בסדר.

יצאתי החוצה, הוא שכב בין השיחים משווע לאוויר.

ניסיתי לעזור לו לנשום. היו לו כמה שניות אבל זהו.

רצתי לחברה וטרינרית שגרה קרוב, אבל עד שהגעתי אליה היה לי חתול מת בידיים.

ישבנו אצלה במטבח עם חתול מת על השולחן, היא הכינה לי קפה. הילדים שלה התעוררו.

(קופי קופץ על גדר האבן, אני מסמנת ביד, והוא קופץ לחומה של הפחים, עכשיו הוא גבוה ממני ואני מלטפת אותו)

לא הבנתי מה קרה. השארתי אותו אצלה, ביקשתי ממנה לקחת אותו לבית דגן.

אני רוצה לדעת מה קרה לו.

הוא מת תוך שניות

לא היה שום דבר שיכולתי לעשות בשבילו. לא היה  עליו שום סימן, הוא מת מושלם.

(קופי רץ אלינו כשאנחנו חוזרים מטיול, מתחכך בים, רץ קדימה לעץ לחדד צפרניים, רץ לחומה להיות גבוה ממני, נכנס לי לצלחת, אוכל לי מהאוכל, מסתיר לי את הטלביזיה)

חשבתי לפחות אני יודעת איפה הוא לפחות אני יודעת שהוא מת.

לא היה ולא יהיה חתול כזה.

טוב ומבין ומנחיל אהבה בבית. הראשון שקיבל את ים

והיא זכרה לו את זה ואהבה אותו מכולם.

חכם ושקט ואהוב ואין לי מקום לכאב הזה.

הוא משוטט מסביבי כמו בועות.

לוכד אותי לרגע של נשימה כאובה

ומשחרר לכתוב מתוך ענן דמעות.

(קופי ישן צמוד לבוסי, קופי מדבר, קופץ על המקרר, פורר, שולח כפה אלי, ועוד אחת, יושב עלי עד שנמאס לשנינו)

אין לי מקום אחר לכתוב את זה, תבינו.

לכאן מתנקזות נקודות העצב של חיי, לכאן

מגיעים החתולים כשהם מתים.

(קופי נחמד לבנג'י, מלמד אתה להיות נחמדה, קופי מברך את ים לשלום, ים מזהה אותו ביום השני לבואה, מתרגשת, הוא סולד מפרצי האהבה שלה אבל מנומס. איך מסבירים לה שהוא מת)

קופי היה אגדה בחייו, כל הזמן חרדתי שהוא לזמן שאול, הוא מצטרף להאץ', הכלב המופלא, לאותלו, החתול הגאון, ללולי, אחיו, המלא בטוב, ולבימבה הכלבה החכמה, הנדירה.

(קופי רוצה לבוא איתנו לטיול, אני פוחדת כשהוא חוצה את הכביש איתנו, למרות שהוא זהיר כל כך. הוא הרי ראה את אחיו נדרס. כל כך הרבה פעמים גירשתי אותו בחזרה, כל כך הרבה פעמים הרשיתי לו לבוא. קופי יושב עלי בגינה, על הספסל, או רץ אחרי הכלבים, או פתאום נשכב על הגב להתפלש בחול, כולו פראות עצורה. כולו עוצמה אוהבת).

ביקשתי שאחר כך יחזירו לי אותו לקבור אותו.

ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

שלמה ולא שלמה עם ההחלטה לנתח אותו

הוא כל כך מושלם.

אני לא מבינה.

בין 2007 ל2012 איבדתי ארבעה בעלי חיים.

כרגע נמצאים אצלי

חתולים:

קישטה, ילידת 1999

יוליה, הבת שלה ואחות של אותלו, ילידת 2000

בנג'י, קצוצת זנב, רעשנית וצעירה, ילידת 2012

כלבים:

בוסי, יליד 1998

וים, ילידת 2010, אצלי כבר שלושה חודשים: חדשה, משתלבת, טובה.

וממש לפני כמה שעות היה גם קופי.

אני לא יודעת איך לבקש שיפסיקו,

שיפסיקו למות לי

(קופי בא, העיניים האפורות הענקיות שלו מסתכלות עלי. לעולם לא אאמץ יותר חיות)