אז חגית העבירה אלי את השרביט המוסיקלי, וזה באמת מאתגר. כי כל מי שקורא בבלוג, היי אימא! - (סתם, אימא שלי בטוח לא קוראת כאן:) יודע שאני אוהבת את טום וויטס, וזהו פחות או יותר ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לספר, סוף סוף, על מפגשים נוספים, מוזרים, שהיו לי ויש לי עם מוסיקה, כזו שעד היום לא יוצאת לי מהראש, כזו שהשפיעה על כל מה שאני עושה מאז ועד היום.

ונתחיל, כמובן, בתיאטרון.

בשנות השמונים ומתישהו, כשהייתי בתיכון, עבדתי כסדרנית בהצגה "הכיתה המתה" של תדיאוש קנטור, האיש היה מקור הערצה חדש וליוויתי אותו במבטיי מלאי הטמטום, מחפשת הזדמנות לדבר איתו, להגיד לו עד כמה שינה את חיי עם התיאטרון המשונה האפל המפעים והמטלטל שלו. היו שם תאומים אמיתיים שעלו לנאום על קתדרה מעץ, שלפני כן נשען עליה קנטור עצמו, מביט על המתרחש. אחד אחד הם עלו, כל אחד שעלה נרצח בידי דמות אחרת ומיד כשנגרר משם עלה השני/הקודם/הבא לנאום, נאום שלא נפסק. היה שם כאמור קנטור עצמו על הבמה, נזכר באירועי ילדותו, אני זוכרת שחשבתי שזה תיאטרון טוטליטרי בו הבמאי נמצא על הבמה כדי להשגיח שהשחקנים משחקים טוב. רק שנים מאוחר יותר גיליתי שבעצם הוא חלק מהסיפור, הוא הבוגר הנזכר בילדותו המשוחקת על ידי הלהקה. שנים אחר כך היתה לי גם התכתבות ענפה עם מישהו שקנטור שכר לצלם ולצייר עבור הקבוצה, צרפתי/ פולני ששלח לי המון תמונות וסיפר לי כל מיני סודות.

בזמנו רציתי לכתוב על זה, ובסוף רק התכתבתי איתו ומאז מדי פעם אני מוזמנת במייל לתערוכה שלו במצרפת, ואני אף פעם לא באה כי אני לא גרה שם.

אבל המוסיקה, המוסיקה של ההצגה, אני עד היום מסוגלת לשיר אותה בראשי. קנטור השפיע על הבימוי המוקדם שלי, זה שאף אחד לא הבין. זה שבגללו זרקו אותי מהאוניברסיטה בסיבוב הראשון. אז אני סולחת לו על זה שקלט את מבטי הבוהה ומלא ההערצה באותו ערב אחרון כשממש כמעט אזרתי אומץ להגיד לו מה אני מרגישה כלפיו, וצרח עלי "קה פיסטו! אידיוטה! אידיוטה!!" שזה בפולנית, כנראה, "נערה צעירה, קומי ועשי עם עצמך משהו, ואל תתני לעושר הרוחני הזה, המהול בכישרון עצום, להתפוגג". קבלו את הכיתה המתה של תדיאוש קנטור:

המשך חיי היה עצוב, אי שם אחרי שמורה אהוב אמר לי, עזבי אותך מהלימודים, לכי לביים בתיאטרון, אבל גם מלא אושר. מצאתי את עצמי מביימת הצגה משונה מאוד בתיאטרון הסימטא באחד הפסטיבלים, והמוסיקאי של ההצגה השמיע לי פעם, תוך כדי חיפוש כיוון מוסיקלי, אפשר להגיד, את היצירה הציגאן של רוול, יצירה מופרעת, שבוצעה על ידי כנר מוכשר וצעיר שאחר כך עזב את המקצוע והתגייס לצבא, אבל אז ביצע אותה עם המון טירוף וכוח וייחוד. שמעתי ושמעתי ואפילו היום אני יודעת אותה בעל פה. ויודעת גם משהו על מוסיקה שכותבת את עצמה מול סצינה מפעילה.

בתהליך החזרות להצגה ההיא, ראיתי אמנות נולדת בזמן אמת. אני אומרת לכם. ראיתי דברים. פסנתר, כינור, מופרעות בסיסית מופלאה. קבלו את רוול בציגאן שלו, בביצוע הנריק סזרינג

רגע, רוצה לחזור אחורה ולא יודעת אם אפשר. אחורה בזמן לתיכון, שמה ראיתי הצגה שהשפיעה עלי עד כדי כך שפתאום ידעתי שאני אעשה תיאטרון פעם. מפליא כמה פעמים בחיי ידעתי פתאום שאעשה תיאטרון פעם...לעשות במובן של לכתוב ליצור לביים לנסות, שהרי זה מה שכל יוצר עושה, לשחזר את הרגעים שהלמו בי בנעוריי, חזק בבטן, והסעירו את דמיוני בו זמנית. את המוסיקה של היצירה שראיתי שם, מעגל הגיר הקווקזי של ברכט, מוסיקה מאת שי -לא - זוכרת - מה, איש משונה שלבש סנדלים עם גרביים אדומים והוציא לשון כל הזמן וסיכויים גדולים שהוא או עובד בלי הפסקה או מת או מאושפז היכן שהוא או שנעשה פקיד בנק אפרורי ואיש לא יודע עוד מי הוא ולמה הוא מסוגל. שי מה?  הלחין את השיר על הטייס שנוסע רחוק ומביא או שולח מכתבים אל הבית, ורוצה תמיד לעוף למרחקים. את המילים אני לא זוכרת עד הסוף, את המוסיקה יכולה לשיר בלי להסס. מדובר כפי הנראה בשנת 83, הייתי בכיתה י', את ההצגה ביים אברם דנא, את המסכות הכינה אישתו, אן המופלאה שמתה מסרטן כמה שנים אחר כך. אני עצמי שנה אחר כך השתתפתי באחת ההצגות ולמדתי לעבוד עם מסכות. שיחקתי זקנה ועובר אורח אבל בההצגה הזו אני זוכרת את עצמי בקהל, בחצר בית הספר. רואה, לראשונה תיאטרון בחוץ, אמפיתיאטרון... איך אני מוצאת משהו מזה? לא נראה לי שיוטיוב תעזור כאן...הייתי מזמזמת לכם את זה אבל מה זה יעזור? ישנן יצירות, שאי אפשר לאתר או לשחזר. רק להתגעגע.

הלאה. התייאשנו. הסדרה חשיפה לצפון היא אחת הסדרות הכי אהובות עלי, יש לי את כל הפרקים ומדי פעם אני עורכת מרתון חסר אחריות ובמהלכו זה כל מה שאני עושה. רואה את כל פרקי חשיפה לצפון כדי להזכר שיש יקום מקביל של שש עונות שיש בו היגיון מהסוג שאני אוהבת.

באחד הפרקים מתקן פסנתרים עיוור מופיע בבאר של הולינג, אנטיפת בלתי נסבל שדורש לתקן את הפסנתר המעלה אבק בפינת המקום בעלות שהולכת גדלה, והולינג מתקשה להתמודד עם ההתנהגות הלא סימפטית שלו, (הוא אומר בשלב מסויים "היה לי פעם כלב נחייה, אבל אכלתי אותו") בכל אופן כשהפסנתר היה מתוקן הוא ניגן עליו משהו...שהדהים אותי. חיפשתי את המוסיקה הזו המון זמן בשנות השמונים ורק כשהורדתי את כל הסדרה למחשב יכולתי לעשות פאוז על המוסיקה, אבל לא ידעתי איזו מהם היא הנכונה...בסוף עשיתי מה שמזמן הייתי צריכה לעשות. השמעתי לאימא שלי והיא מיד אמרה, זה שופן, זה הנוקטורנו אופוס 9 מספר 1. אז קבלו. עדינות בלתי אפשרית כמעט.

ומשהו מערב הגיוס שלי לצה"ל. אבל רגע, חודש לפני כן, התחלנו בחזרות על הצגה שלא נכנסה לתחרות. גם היא אמורה היתה להיות מוצגת בחוץ, אבל גשם ירד עלינו בזמן ההצגה, אנחנו לא נפסיק לשחק אבל הקהל יברח ודאי. הכל ישטף והתפאורה שצויירה בידי אמן מדהים תימחק, ציור בד ענק. מחזה שהיה עיבוד למחזה יווני על האישה שרצחה את ילדיה ? עייפתי מן החיפושים. הזיכרון שלי היום נוראי ובשנים ההן היה פשוט כלי מופלא. שיחקתי שם את השטן, היתה לי דמות שכולה עליצות ורוע משולבים. מי זוכר? נסענו יחד באוטובוס לשם, חדורי אהבה למקצוע, להצגה, לרעיון. מתי החלטתי להיות בימאית? אה, כן. בדיוק אז. עוד לא למדתי. עוד לא ידעתי כלום על העתיד, אבל היה מקסים בעכו, אז עדיין אהבתי את הפסטיבל, ששנים אחר כך ניהלתי איתו התכתבות רב שנתית - אני מגישה, ומקבלת מכתבי דחיה. מעולם לא התקבלתי להעלות שם מחזה. אף לא אחד. פעם ביימתי שם הצגה, ונאמר לי ממקור ראשון שבאותה פעם מחזה ששלחתי כמעט התקבל אבל בסוף לא. היום אני כבר לא הולכת לשם. לא מרגישה את ההתפעמות, את הסיכוי. את עושר היצירה. לא אני. אבל איפה הייתי? שקעתי במרירות ושכחתי את המוסיקה. הבימאית דאז היתה יצור אהוד שהצליח לאסוף סביבו (כלומר סביבה) המון אנשים מסורים. היא עצמה למדה אז באוניברסיטה, בימוי, ואני החלטתי לעשות את אותו דבר ברגע שאשתחרר מהצבא. אבל באותו לילה, בנסיעה בחזרה, כששיירי התפאורה מגולגלים בקצה האוטובוס וכולם עייפים ורטובים מישהו הוציא גיטרה וכולם שרו לי שיר שהמציאו על המקום על החוויה הצבאית הצפויה לי - לילות קרים, קילוף תפוחי אדמה, שמירה ועייפות. לא האמנתי לאף מילה והייתי מאושרת. אבל לא את השיר הזה אני מחפשת. היה ערב אחד, בזמן החזרות, שהבימאית האהובה שלא נשארה בתחום אגב, כמו כל כך הרבה אחרים, רצתה ללכת הביתה, אבל אף אחד לא רצה שהיא תלך. אחת השחקניות, כדי לפתות אותה להשאר, התחילה לשיר לה שיר. ואת השיר הזה אני מביאה לכם. אחר כך שנים ידעתי לשיר אותו, אבל לא שמעתי את המקור שלו עוד המון זמן אחר כך. נשאר לי משהו מזה, על התקבצות לשם יצירה של חברים טובים. זה נשאר לי. המחשבה שחברים טובים כן צריכים לעבוד יחד, ושיצירה, כשהיא משותפת, היא אחד הדברים הכי מחברים בין אנשים.אז הינה...

אגב, באותם ימים כתבתי את המחזה הראשון שלי, והוא היה כל כך, כל כך מוזר. כל כך מוזר...אלוהים.

פתאום אני רואה, כתבתי אל תוך הלילה. והיד נרדמת לי. הזכרונות המוסיקליים קשים. משהו בנעורים ובאופטימיות המטורפת שהיתה בי פעם מושך אותי למעגל אפלולי קצת ואני צריכה להתרגל לחשיכה. פעם כתיבה לתיאטרון הייתה צלילה לתוך חומר שחור וגישוש בקרקעית אחר חפץ לא ברור. הייתי כותבת לפני שהייתי חוזרת. זה היה חסר זיהוי אבל היה בזה יופי והיה בזה זעם. אני חושבת שזה מה שהפך את זה למצחיק. הכתיבה עצמה היה בה מקצב ומוסיקליות וכולה דמויות מקולקלות וזועמות, מנסות להגיע - - לאן הן ניסו להגיע? לאחו מואר וקסום? מזל שלא הגיעו לשם. מה הן היו עושות שם? רודפות אחרי פרפרים? לפעמים המוסיקה שלי היא מילים בכלל. "החיים הם אגדה" אומרת לילי בסרט מלון ניו המפשייר, מיד אחרי שהיא קופצת מהחלון...גם המילים האלה מתנגנות לי בראש, לפעמים.

אני מעבירה את השרביט למירי ממחסן הפסנתרים, לאידיום ולמילולי.

תמשיכו לחלוף על פני החלונות הפתוחים. במיוחד אלה שבקומות הגבוהות.