| 1/2013
פרידה
היה בזה משהו נורא אינטימי, ברגעים האחרונים הללו ביום שישי בערב, ואולי בגלל זה אני מתקשה לספר על זה. סוחבת בלב את המראות והקולות השקטים והמחשבות עד לרגע שימצאו דרך לפרוץ החוצה בעצמם בסדר משלהם, כי זה היה ועדיין, אינטימי מאוד. כמעט סודי.
חודש קודם לכן, כמעט במדוייק, התעוררנו בבוקר רגיל ובוסי היה על המיטה וראיתי שהוא הקיא, על עצמו, וסביבו, בלי לקום, כנראה בלי יכולת לקום. אז נסענו לוטרינרית.
ההמשך היה נוזלים בבטן, קשיי נשימה, נסיעה לחוות דעת ובשורות רעות.
עוד לפני הנסיעה הרופאה שאבה ממנו כמעט ליטר נוזלים, דבר שהקל עליו מאוד ונתן חומר שנשלח לפתולוגיה, ויוחזר בעוד כמה ימים עם התשובה - קרצינומה. סופנית. בטן מלאה גידולים. הוטרינרית שפגשה אותי איתם בבית הקפה אמרה לי הגיעו התוצאות, ו-שבי, ואז בישרה לי. על הזמן שנותר לו לחיות אמרה שעות, דקות, ימים.
בדקות הבאות ובשעות הבאות ובימים הבאים בעיקר בכיתי. בעודי מטפלת בו ובכל מקום בו הייתי ובכל רגע היה יכול לפרוץ הבכי. עדיף היה לי לא לדבר על זה אבל אנשים שאלו שאלות ואני עניתי.
ולמדתי לאט לאט מאילו מילים להמנע כדי לעקוף את הבכי. לא תמיד זה הצליח; הכלב בן 15 שנה, גיל מופלג לטרייר פודל וכמו שאמר הרופא בחוות דעת - חייבים למות ממשהו הייתי אומרת כן זה עצוב הייתי מהנהנת.
ביום בו הגיעו התוצאות מהפתולוגיה דומה היה שאין מה לעשות ואני נסעתי לסופר לקנות לו בשר. שלושה סטייקים גדולים של אנטריקוט קניתי, ואני בכלל צמחונית אבל הוא לא, וכמה זמן כבר נשאר לו ולקחתי לקופה את מה שארז לי האיש הנחמד והכרטיס לא עבר, וחזרתי וביקשתי ממנו להקטין את הכמות והוא הקטין ועדיין לא עבר והכלבים מחכים באוטו ואני נסערת ושכן שעובר שואל מה נשמע ואני עונה הכל אחלה ויוצאת לכספומט ומצליחה לשאוב מאה שקלים וזה לא מספיק והאיש הנחמד מהדלפק עושה שזה יספיק ואני מודה לו וחוזרת לאוטו וים מבועתת ובוסי מתנשם ואנחנו חוזרים הבייתה ואין חניה ואני בוכה ואז מוצאים, אז מוצאים ולמה צריך לבכות עד שמוצאים ומישהו מנסה להדחף לפניי ורואה את עיניי ונוסע משם והם קיבלו סטייקים לארוחת הערב ובוסי אכל ואכל ושבע והותיר ונרדם, והתקופה העצובה החלה, בלי אזהרה.
כשפגשתי את בוסי היו לי כבר שני כלבים וממש לא חשבתי לקחת עוד כלב. היינו במסעדה וכלב לבן ושמח נעמד על שתי רגליים ורקד ריקוד כדי לקבל אוכל מהשולחנות. הוא נשאר לידינו כי אצלנו קיבל המון, והמלצר סיפר שהוא כבר חודש מופיע שם, אוכל וישן ליד המסעדה. כשהלכנו לאוטו הוא התלווה אלינו בטבעיות, ואז נעמד ליד דלת הרכב ועשה את הריקוד שלו. שאלתי אותו אתה רוצה לבוא איתנו? והוא רקד ביתר שאת. פתחתי את הדלת מאחור ואמרתי לו בוא. הוא קפץ לתוך האוטו כאילו ישב שם תמיד וחיכה כאומר, קדימה, לדרך.
אי אפשר היה לסרב לבקשה כל כך ברורה ולבחירה כל כך מובהקת. הוא בחר בי, ואני עד היום כל כך שמחה שנעניתי לו. זו הייתה אחת ההחלטות הכי נכונות ופשוטות שעשיתי מימיי, ואיזה אושר יומיומי נבע ממנה. שמחתו ואושרו ופשטותו וחכמתו ונטייתו להסתדר עם כולם ולהתחבב על כולם, אהבתו הגדולה לבימבה ולהאץ׳, שנפטר כמה שנים אחר כך.
ואז בוסי ובימבה, צמד חמד. נאהבים ונעימים ובלתי ניתנים להפרדה ליוו אותי עד 2009 בשבימבה מתה ובוסי נותר לבדו, ואולי אז, ככה אמרה לי חברה טובה, התחילו ניצני הסרטן לצמוח לאיטם, ואנחנו לא ידענו דבר.
בוסי באמת הסתדר עם כולם וכולם אהבו אותו. בבית הקפה השכונתי היה מרקד בשביל מזון, למרות שבבית לא חסר לו דבר, אני חושבת שהוא פשוט אהב את הדיאלוג הייחודי שלו עם בני האדם.
הוא היה איתי בכל מקום, ופעם אפילו נחטף בעכו, ושוחרר תמורת כופר. לא הסכמתי לעזוב את המקום עד שאדע מה קרה לו, וחודשים ושנים אחר כך עוד הייתי מדמיינת איך נלקח, גופו העדין מתכווץ מחכה בחושך וכשהונח ב״ביתו״ הזמני החדש ונקשר לעץ חביבותו הטבעית ואמונו באנשים גרמו לכולם לנטות לו חיבה יתרה. אמו של החוטף שהציעה לי עוגה כי היא חיה בסרט בו בנה מציל כלבים, עוגה לה סירבתי כמובן אמרה אז כזה כלב חמוד, ישר התאהבנו בו. שנים שאני מתחלחלת לפעמים ומתמלאת הערכה למול הרגעים המפחידים בהם הגוף הקטן הזה התמלא חרדה אבל הלב הגדול הזרים את החמידות המצילה הזו, גם בשתיים או שלוש הפעמים בהן נלכד על ידי הרשויות, ונאלצתי לחלץ אותו קיבלתי את המשוב על עדינותו ומתיקותו, שמחתו וחביבותו שהשכיחו מחוטפיו וממנו את הסיטואציה האלימה של הלכידה, החטיפה, הנעילה, ובמקומה הצמיחו ידידות בין כלב לאדם, יהיה גרוע ככל שיהיה, שהפך טוב בזכות הכלב, שהתייחס אליו כטוב. הפער הזה מחריד אותי עד היום.
אני זוכרת אותו ואת בימבה יושבים בחזרות שעשיתי, ואת האמירה שלי שאם הם מתעוררים או נובחים ברגעים הדרמטיים סמן שהמשחק טוב.
ואז בימבה מתה והיינו אני והוא לבד בלי בימבה, ולמדתי להכיר אותו עוד יותר לעומק. כלב חכם ועדין ואוהב, שאהבתי להצמיד לליבי ולחבק ולשמוע את פעימות ליבי מתנפצות על אלה שלו, היו לילות שרק ככה הייתי נרדמת, ויש לילות בתקופה האחרונה שהגוף כואב את העדרו של החיבוק הזה. הוא חסר לי פה, באזור החזה, קטן ומחובק מתחת לשמיכה של פוך.
בימים בהם הכאבים שלו היו חזקים מדי, ושום משכך לא באמת עזר, הייתי מזייפת שינה. מחשיכה את הבית והולכת לחדר ולוקחת אותו איתי, ומחבקת אותו ונרדמת ככה איתו, והוא היה מצליח לישון כמה שעות.
אבל כשהיה מתעורר הלך וסגר עליו עולם של כאב. ואני חוויתי את הכאב שלו חזק יותר מכאב הפרידה הצפויה, ולא סתם. זו הייתה ההחלטה. לא להסתכל על עצמי, להסתכל על הכלב. תסתכלי עליו הזכרתי לעצמי כל הזמן. הוא יגיד לך מתי נמאס לו להיות. כל כך קיוויתי שהוא ימות מעצמו, בשינה, הכי טוב. אבל ידעתי שאין סיכוי שזה יקרה, כי התרופות שנתתי לו נועדו לעשות את ההפך. ידעתי שאני לא יכולה לדרוש ממנו לעזוב את העולם בקצב שלו בעוד אני משבשת את הקצב הזה.
יום אחד עברנו את הכביש ואני כרגיל עצרתי מכוניות ונתתי לו לעבור בקצב שלו. שוטר עקף מימין את הרכב עם האישה שעצרה וחיכתה, הוציא את הראש מהחלון ואמר למה הכלב לא קשור? ולמה שוטר עוקף מימין במעבר חציה? עניתי לו תשובה ניצחת. עכשיו תחכה בסבלנות עד שיעבור. הוא לא היה שבע רצון והעיר שוב שאני מחוייבת לקשור אתו, אבל אני אמרתי, הוא חולה וימיו ספורים ואני לא קושרת אותו. גם אתה וגם אני עוברים על החוק, אבל העבירה שלך יותר גרועה משלי. ואז הוא אמר ״איך לא לכדתי אותו״ וכל התחושות המחרידות הנוגעות להנחת רשת או חבל מתהדק על צווארו ולקיחתו למכלאה בקבינה מסורגת והצורך להתחבב לשם השרדות צפו בי שוב. העפתי בו מבט מלא תיעוב כששם גז ונסע משם, שניה אחרי שבוסי עלה למדרכה בצד השני, עייף כאילו עבר מסע כומתה.
האמת היתה שהוא סירב להיקשר, ואם הייתי מניחה קולר על צווארו היה מוריד את הראש ומשחרר את עצמו מיד. לפעמים בחציית כביש היה נאות להיות קשור, אבל ברגע שנחתנו בעבר השני היה בולם, ומסרב להמשיך ללכת.
אני מסרבת לקשור את הכלבים שלי, והם מסרבים לרוב להיקשר.
אתמול נאמר בסרט שראיתי משפט בעניין הזה, והוא מסכם את רגשותיי בנושא: ״כולם אומרים שצריך לקשור את הכלבים, אבל איך אפשר לדעת מה מידת האינטיליגנציה של כלב אם לא נותנים לו הזדמנות להפגין אותה?״
חייו בזמן ההוא עמדו להגמר והכל הרגיש כמו סוף. החיים ככל שיכלו, נעצרו וחיכו, שהכלב הקשיש יעבור את הכביש בקצב שלו, שחייו יסתיימו בזמן שלהם...אני הרגשתי את הסוף קרוב כמו שאני מרגישה את הסוף המתקרב של הרשימה הזו שאני כותבת כבר כמה ימים, לא רוצה שתיגמר, לא רוצה לסכם את חייו כמו שלא רציתי להביא אותם לסיום. אבל היה יום אחד שבו ראשו היה שמוט מטה, וזנבו היה חבוי בין רגליו האחוריות, והוא נשם כאב ונשף כאב ופשוט ישב שם, היכן שהנחתי אותו, והתרופות נגד כאבים דומה שלא עזרו וכשזייפתי שינה בקושי התלווה אלי וכשנשכב לא יכול היה לקום אלא רק בקושי רב, ומשכיבה עבר לישיבה שמוטת ראש, סובלנית, מיוסרת. ירד גשם חזק באותו יום שישי, ואני טיילתי איתו ועם ים בחוץ, והמעיל שלו נרטב, אבל הוא עשה את צרכיו וטייל ורחרח, וגם אם בקושי טיפס את מדרגות החצר והבית, שלוש מדרגות כאן ועוד שתיים שם שהיה מתגבר עליהן מהצד, ונזקק לעזרתי רק לפעמים, הסתכלתי עליו בבית, רועד כשניגבתי אותו ושמוט ראש אחרי שחזרנו הבייתה וידעתי שאני לא רוצה שיעבור עוד סוף שבוע של סבל. והתקשרתי לרופאה, וביקשתי ממנה לבוא להרדים אותו. וקבענו שנתאם סופית אחרי שהילדים שלה ירדמו, אבל כעקרון זה די הוחלט. באותו יום הוא סירב לשתות כל היום וזה היה עבורי סימן. הוא תמיד אהב נורא לשתות.
בבית הקפה שבו היינו יושבים תמיד, כשהיה צמא לא היה פונה אלי כלל, היה הולך לפתח המקום ויושב מחכה למלצרים. מהם היה מבקש ישירות והם היו נענים לו. מביאים לו מים ואומרים לי הוא ביקש ואני הייתי צוחקת, מתפעלת כל פעם מחדש מהיכולת הזו שלו להבין שמי שמביא לי קפה הוא גם האוחז במים ואליו יש לפנות. אם היה קשור לא הייתי מגלה את התכונה הזו שלו, כמו גם המון תכונות חכמות אחרות, חוכמה שיכולה לבוא לידי ביטוי כשלכלב ניתנת ההזדמנות להפגין אותה. לפני כמה ימים כשבאתי לשם, נכנסתי פנימה לשלם את החשבון, וים חיכתה לי בחוץ. אחת המלצריות ראתה אותה ושאלה אותי אם היא רוצה לשתות. אמרתי לה שהיא פשוט מחכה לי בחוץ, ושנדמה לי שרק בוסי היה כזה שמבקש מהם מים בלי קשר אלי, ושתינו נעצבנו, כי חסר לנו הכלב החכם הזה הטוב הקשיש הנבון, מלא האמונה ואני מעכבת את הרגע האחרון בכוונה לא מודעת. הרגע בו הכרחתי אותו למות לטובתו, בלי לחכות לחכמתו ובלי לשאול אותו, ובלי יכולת להסביר, אבל הגיע הזמן, כמו שידעתי באותו ערב יום שישי שהגיע הזמן, לתאר את מה שנקרא אקורד הסיום.
וזה באמת נורא קשה לתאר כי באמת זה נורא אינטימי, וכמעט סודי, ומה יש לתאר? אחרי שקבעתי עם הרופאה שתגיע אלי הביתה יצאתי עם ים בלבד לסיבוב ניקוי ראש בגשם המנצנץ של ערב יום שישי וישבתי בקפה הקטן ועישנתי סיגריה וים שתקה לידי ולא אמרתי כלום לאיש גם כשנשאלתי והמעיל של בוסי רטוב בגלל זה הוא לא בא הפעם, וידעתי שזהו זה, ותהיתי אם אני צודקת בזה.
כשחזרנו בוסי היה ליד התנור שהשארתי דולק, שמוט ראש. ניגשתי אליו כי לראשונה לא בא לדלת, ליטפתי אותו וניסיתי להסביר שהגיע הזמן ללכת לישון, לתמיד. הוא הכיר היטב את המילה לישון, ומה עם המילה תמיד? תמיד הוא איתי, תמיד מוכן לבוא לאן שאבקש, תמיד אני חוזרת גם אם נעלמתי לימים רבים, ושום דבר מאלה לא יכול היה להסביר את התמיד הזה, האחרון. למרות שראה את בימבה במותה, ומאז לא ראה אותה לתמיד, איך אדע אם יכול היה לקשר בין תמיד לתמיד?
אמרתי לו בוסי, בוסי שלי וליטפתי אותו וחיבקתי. מה הוא הבין? הוא קם פתאום וניגש לקערה ושתה וחשבתי אולי לא הגיע הזמן ואני טועה, והחלטתי שהרופאה, כשתגיע תגיד. ורק המשכתי לחבק לחבק וללחוש לו באוזן כמה אני אוהבת אותו בכלל.
מה נותר לכתוב? היא באה והוא היה שכוב על הארץ נטוי על צידו ללא כוח לזוז והיא אמרה שאני צודקת, ובדקה אותו בסלון והזריקה לו זריקה ראשונה לטשטוש והוא נבהל וניסה לקום כשהשינה ניסתה לגנוב אותו בפתאום ואני נחרדתי ועזרתי לו לקום וליטפתי אותו ולקחתי אותו לחדר למיטה שלי ושם ישבתי לצידו וליטפתי אותו ונישקתי עוד, והיא נתנה לו זריקה שניה לטשטוש נוסף ועיניו החלו נרגעות והנשימה הקשה התרככה, וים נכנסה לחדר ונהמה על הרופאה והיא אמרה שים מבינה שמה שקורה פה לא טוב, ואני בכיתי קצת ועוד קצת כשמצאה וריד וחיברה לו צינורית ואמרה לי עכשיו תפרדי ממנו ויצאה מהחדר ונשארנו לבד אני והוא אני והוא ובכיתי וליטפתי ותיקנתי את הישיבה שלי ככה שאהיה מול עיניו הנוצצות המכמירות המלאות אהבה וכמיהה ורגש חי כי רציתי שיראה אותי ולא יפחד בזמן האירוע הזה שהתחולל וכבר אי אפשר היה לעצור אותו, כמו שאי אפשר היה לעצור את הסרטן למרות שניסינו ונתנו לו כדור אחד של כימו שפעל לשבוע בערך ואז חדל מלהייטיב והבנתי שלא תצמח ישועה מן הרפואה אבל הינה אני שוב, מעכבת, מושכת את הזמן. קראתי לרופאה לחזור והיא באה, כרעה לידו ולידי וליד המיטה וליטפנו אותו שתינו כי גם לליבה הוא נגע בדרכו המיוחדת ואז היא החדירה לוריד שלו את הזריקה האחרונה של החומר הממית, וליטפתי אותו לאט וברוך והבטתי לתוך העין האחת שנראתה לעיניי וכולה תום וטוב וחיות ואמונה, עד שהתרוקנה העין והיתה ריקה, והבטן חדלה לעלות ולרדת בקושי הנשימה הזה, והלב פסק מלפעום ובוסי לא היה יותר איתנו.
על המיטה נותר רק גוף קטן ובהיר, שקט כמו שמיכה, דומם כמו פקעת צמר. ליטפתי את פקעת הצמר הקטנה ואמרתי לה דברים שהייתי אומרת גם לו.
והיא נצררה בצרור שמיכה, ונפרדתי מהרופאה וחיבקתי אותה והודיתי לה, כי היא היתה טובה ומסורה ורחומה ומקצועית ובכלל קיוותה שזה לא יקרה במשמרת שלה ודווקא כן זה קרה, ולא יכולתי לקוות לרופאה טובה ממנה ללוות אותנו ברגעים האלה.
ואז נשארתי לבד.
אבל אולי לא באמת לבד, כי אף שחור ורטוב נתחב אל פני הדומעות ולשון ורודה ליקקה את פני, וכשנסעתי לקבור אותו במושב היא באה איתי, ים הטובה, ושמרה עלי גם שם ועד היום היא שומרת עלי כאן.
וזה סוף הסיפור על בוסי, וכמה קשה לסיים אותו ולהניח למקלדת.
כי סוף הסיפור הוא סוף החיים, ואחריו לא נותר דבר מלבד הזיכרון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
