התוצאה הייתה שמצאתי את עצמי נושמת את הנשימות הכבדות האלה של אחרי שאבא נהרג. לא נורא ולא לא נורא כמו שלפעמים יוצא לי להגיד. ההתחלה הייתה ככה ככה, והאמצע היה משעשע, אבל אולי רק אני מצאתי אותו כזה, משעשע, ובו זמנית, איום, אבל יותר משעשע מאיום, בכל זאת, כולנו בני אדם וחלקנו יותר מהבחינה שכולנו מסוגלים לטעות.
כמו שאני מתכוונת להגיד למורה שלי כשאגיע לפגישה שלי איתו באוניברסיטה מחרתיים, אם תהיה לי הזדמנות, אני אגיד כן כשאני טועה זה קולוסאלי. אבל מהצד השני אני גם צודקת ככה, כשאני צודקת.
אבל האמת היא שזה לא בדיוק ככה. כי הרי אני לפעמים טועה קצת, ולפעמים צודקת חלקית וחיוור.
אני גם אגיד לו שאני לא מבדילה ביניהם. כל הצעירים האלה עם המראה ההיפסטרי. כולם נראים לי אותו דבר.
וכל הכיתות דומות. וזה כל כך מצחיק.
אבל הנשימות, אבל את זה לא אגיד, חוץ מאלה הכבדות של מאז. הן שונות. הן נשימות שמנסות ולא מצליחות לסלק מועקה.
תחילת הסיפור לפני שבוע בערך כשתלמיד מהכיתה של השיעור היחיד שאני לוקחת הסמסטר בתואר השני בקולנוע שאני מדשדשת בו, שלח לי מייל להזכיר לי שאנחנו אמורים להרצות יחד על מאמר שלא קראתי הרצאה ששכחתי לגמרי. מטלה מונחתת של המורה.
בתחילת השנה מאי נראה רחוק. אחר כך פרח לי מהראש.
שאל אם אני עדיין בקורס כי נעדרתי רבות אבל עניתי לו מיד שוודאי, מה זאת אומרת ויללא, בוא נתכונן להרצות.
כתב שהוא די מתקדם במצגת ושאשלח לו רעיונות שיש לי לשלב עם מה שכתב. שלח לי מצגת מבולגנת ומפוזרת, לא הבנתי ממנה כלום. לא הייתה ברירה אלא לקרוא את המאמר.
התחלתי לקרוא את המאמר והבנתי שבלי לתרגם אותו לא ילך לי, כתבתי לו שמתחילה לתרגם את המאמר ושזה יקח לי איזה עשרים שעות,
ושנדבר כשאסיים ונראה איך נחלק בינינו את העבודה.
כתב שהוא לא חושב שיש טעם, נזף בי על שלא קראתי את המאמר, הכריז שרוצה להרצות לבד. כתבתי לו שנדבר כשאסיים לתרגם.
תרגמתי. זה היה קשה. לא ישנתי לילה וחצי, החזקתי מעמד ולא עצרתי, כושר עבודה, מלמלתי לעצמי שוב ושוב. הבטחתי לסיים ראשון בבוקר, גמרתי לתרגם ביום ראשון בארבע וחצי אחה"צ, נהניתי ממש!!! התגעגעתי לעבודה אקדמית, למחקר, לכתיבה...כולי גאווה ואופטימיות שלחתי לו את המאמר המתורגם, כתבתי שיציע חלוקת הרצאה בינינו, ושיש לי המון מה לתרום.
חזר וכתב שזה מעט מדי מאוחר מדי ושכבר פנה למורה להודיע שירצה לבד.
לא רוצה לא צריך.
פניתי למורה גם אני וכתבתי שמשום מה הבחור החליט להרצות לבד וחבל. ושיש לי מה לתרום והמאמר נהיר לי ומתורגם יסודי מאוד.
המורה כתב לי שאין בעיה שאעיר הערות וארחיב כשארגיש שיש צורך והכל בסדר אם כי חבל שחל בינינו נתק וכו'.
עד כאן הכל סבבה.
אני שלא התכוונתי להגיע לשיעור בכלל הבנתי שאאלץ להגיע, ושמחתי כי זה שיעור שאני מאוד אוהבת. קראתי את התרגום שלי כל הלילה ובבוקר והתכוננתי להפציץ בידע והערות, שידע לו שלא כדאי היה לוותר עלי.
ובכן.
זה לא בדיוק מה שקרה.
הוי הנשימות.
אבל, משעשע.
באתי בבוקר קצת מוקדם. לא זכרתי את מספר החדר. נכנסתי וראיתי שניים מתכוננים להרצות. בחור ובחורה. התקרבתי. זאת הכיתה. היתה מצגת על הלוח. היו מילים באנגלית.
והתיישבתי ואני מקשיבה להם. ואז הפה נפער. קלטתי שהוא לקח מישהי אחרת להרצות איתה במקומי.
הקשבתי עוד קצת. זה נשמע רע. איפה הם ואיפה המאמר היפה שתרגמתי. בקושי אפשר היה למצוא את הקשר.
יצאתי החוצה למסדרון.
בשלב מסויים הם יצאו, עברו על פני ונעלמו. חיכיתי שיתחיל השיעור ואף אחד לא הגיע.
הסתכלתי בכיתה והיא ריקה. הסתכלתי בכתה הבאה והיה שם שיעור אחר. נגשתי למזכירות ושאלתי איפה השיעור מתרחש. היא בדקה במחשב ואמרה שבמקום הרגיל. כיתה אחת אחרי.
חזרתי לשם ונכנסתי.
אכן. כולם שם, ההרצאה החלה, התנצלתי אבל גם הערתי לשותפי לשעבר, לא יפה שלא עדכנתם אותי שאתם נכנסים לשיעור. ישבתי במסדרון.
המורה מלמל משהו על זה שזו אותה כיתה כמו תמיד אבל אני הבהרתי נחרצות שהתבלבלתי בכיתות. לא חשוב.
התיישבתי.
פתחתי את המחשב. עברתי על המאמר. הזוג מילמלו את הטיעונים החלשים שלהם, מפוספסים לגמרי. המורה אמר שהם ממש לא בכיוון. הצבעתי ואמרתי את דעתי, הוא לא היה בטוח שהוא מבין. הסברתי. אחר כך הבין קצת יותר. הם המשיכו. הבחור הביא ציטוט מהמאמר, ודיבר על הטיעון המרכזי המורה שוב אמר שהוא ממש לא הבין את הנקודה, כאילו לא קרא את המאמר בכלל. הבחורה דיברה גם היא, והייתה כל כך לא בכיוון, ברור, אין לי מושג מתי צורפה, אבל כמעט בטוח שלא הספיקה לקרוא את המאמר אלא אם הכל קרה ממש מזמן...איזו תוכנית שטנית!
הצבעתי והכרזתי שהם ממש לא הבינו לא את שאלת המחקר ולא את הטיעון המסכם. וכהוכחה, קראתי את הפסקה הרלוונטית מהמאמר תוך שאני מתנצלת בזחיחות על כך שהתרגום הוא שלי ובכל זאת מקווה שאפשר להבין.
ואז המורה שאל - על איזה מאמר את מדברת?
ואמרתי מה זאת אומרת? המאמר של ההרצאה, ואמרתי את שמו.
המורה אמר, לא, את מדברת על ההרצאה הבאה.
ובחור אחר לגמרי מקצה הכיתה אמר, זה המאמר שלי, של ההרצאה שלי. אני אחרי ההפסקה.
אמרתי אתם צוחקים עלי.
אבל לא.
המורה אמר את איחרת, אז לא ראית שחילקנו את הזמן.
אמרתי לא אחרתי לא חשוב.
ואחר כך סתמתי ושיחקתי קנדי קראש במיוט עד ההפסקה.
אחרי ההפסקה הייתה ההרצאה הנכונה, הבחור היה לא רע, אני השתתפתי לא מעט והפגנתי גם אני ידע מרשים.
בסוף השיעור המורה שאל אם אני מתכוונת לכתוב סמינריון, כי אם כן כדאי שניפגש.
שאכתוב לו מייל אחה"צ ונקבע דחוף. השבוע.
אמרתי כן כן כן.
יצאתי משם, משועשעת ומזועזעת.
והנשימות התחילו בדרך הבייתה.
אולי הן בכלל מסרט אחר.
חשבתי שזה הוא, שהוא החליף אותי, שהשיעור במקום אחר, שהמאמר אחר, לא הבנתי כלום.
הצעירים האלה. אני לא מבדילה ביניהם, בחיי.
וגם המאמרים דומים.
והכיתות.
חזרתי הביתה וכתבתי למורה שלי.
גם קצת התנצלתי על הבלאגן בתחילת השיעור.
הוא ענה מיד.
כתב שרק עכשיו קישר אותי ואת המכתב שלי מאתמול עם המאמר הזה ומה שהיה היום.
ביקש שלא אאחר יותר.
קבענו פגישה.
(למען האמת התחלתי לגלגל בראש רעיונות כבר באוטו בדרך הבייתה,
ולהתנשם).
האמת היא
שהכל היה מצחיק מאוד,
ואני חייכתי לעצמי עד ההפסקה,
ושתי בנות שישבו לידי התלחשו איתי ביקורת על השיעור, שמועבר על ידי תלמידים ולא המורה,
ואני לחשתי שיצאתי ממש טמבלית אז אין לי מה להגיד,
והן אמרו ממש לא, אנחנו גם לא מבינות ולא מבדילות בין התלמידים, והמאמרים ונורא קשה לעקוב.
ואחת מהן הציעה לי סוכריה, ולקחתי.
והכל היה מצחיק מאוד.
אבל
גרם לי לתהות,
ותהיתי ותהיתי איך טעיתי עד שהערב ירד.
:)
הלחשנית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
