תמיד ניסיתי להיות בסדר. להקשיב ולעזור כמה שיותר. תמיד ניסיתי להיות רגישה ולהבין מה עובר על אחרים. לא להעביר ביקורת. לנסות להיות הכי בסדר שרק אפשר.

כמובן שבסתר ליבי קיוויתי שגם אחרים ינסו לנהוג כלפיי באותה צורה. אבל בשלב מסויים הפסקתי לצפות כי היה לי מישהו אחד שהיה כזה וזה הספיק לי.

אבל עכשיו אין אותו ואין מה לעשות עם זה. אבל אחרים ממשיכים רק לאכזב אותי.

נכון, לכל אחד יש את הצרות שלו.

אבל לי אף אחד לא מקשיב. אף אחד לא מתייחס למה שאני אומרת באותה רצינות שאני מתייחסת לדברים של אחרים.

אז אל תתפלאו שפתאום אני כבר לא מקשיבה לאף אחד ולא סבלנית ולא סובלנית ולא רודפת אחרי אנשים ולא עושה שום דבר.

ולא אכפת לי אם תתעצבנו. ואולי אפילו לא אכפת לי אם תפגעו. כי גם אני פגועה. אבל אני לא רואה שלמישהו אכפת.

וכבר נמאס לי. ולי אף אחד לא עוזר. ולפעמים יש רגעים שקשה, ונורא בא לי לנסות לעזור לעצמי לשם שינוי ולא רק לדאוג לכל העולם.

לא נורא, בטח יעבור. אפשר לחשוב... סה"כ אני.

באמת לא חשוב.