אני לא יודעת למה, אבל אני עדיין שונאת אותך.

זה פשוט לא הוגן מה שעשית לי. לא הוגן בכלל. ולא אכפת לך!

אני רק רציתי להמשיך בחיים שלי. אתה לעומת זאת, נתקעת ואני לא יכולתי להשאיר אותך תקוע אז נתקעתי יחד איתך.

אבל אז ללא שום התראה אתה פתאום המשכת בחיים שלך, עכשיו אתה שמח, עכשיו הכל [או כמעט הכל] טוב וזורם לך ואני... אני עדיין נשארתי תקועה. אני עדיין תקועה!!!

הייתה לי אפשרות להמשיך בחיים שלי, שהכל יהיה נפלא כמו באגדות [נראה לי לפחות] אבל בחרתי להיתקע ביחד איתך ולדחוף אותך להמשיך הלאה. ואתה התעלם מזה והיית כפוי טובה. ובסוף הצלחת להתקדם לבד והשארת אותי תקועה שם במקומך.

והניום אני רק ממשיכה לראות אותך ממשיך. בעצם, כל העולם ממשיך. כל העולם נמצא בתנועה. כל העולם, חוץ ממני. אני עדיין תקועה באותה נק' רחוקה ולא ממשיכה לנוע יחד עם כולם.

וקשה לי להמשיך הלאה.

כל כך הרבה דברים נהרסו אז, ולפחות חשבתי שתהיה להם הצדקה, אבל לא הייתה. ולמה הם נהרסו בכלל? בשביל מה? סתם ככה.

וזה מעצבן אותי אז אני לא מצליחה להמשיך הלאה.

זה לא שזה חדש לי שהעולם לא הוגן, אבל זו הרגשה כל כך מגעילה...

וזה פתטי. אחרי הכל, כבר עברו כמה חודשים טובים.

ואולי אני סתם לא מבינה שזה כן מגיע לי. הרי אני הייתי כלבה, ואני הייתי מגעילה, ואני לא הייתי מספיק טובה, ואתה היית פשוט מושלם, ולכם לך כן מגיע להמשיך הלאה ולי מגיע כל הסבל הזה. זה מה שאתה וכל החברים שלך חושבים, לא?

לצערי הרב, אני מתחילה להאמין בזה. עדיף לי כבר לחשוב שזה מגיע לי מאשר שאני סובלת סתם ככה.