פתאום הבנתי משהו- אני תקועה בעבר.

אני לא יודעת באיזו נקודה בדיוק, ואולי  בעצם בכל תחום בנקודה אחרת, אבל אני בטוח לא בהווה.

אני נגררת מאחור בניסיון נואש להשלים פערים, לא מוותרת, לא מוכנה להתייאש, רוצה לחיות כל רגע, רודפת אחרי הזמן, ובעצם מפספסת את ההווה.

מבחינתי הזמן כאילו נעצר... ואני לא אוהבת את זה.

כנראה שהרצון שלי לחיות כל רגע בחיים הרחיק לכת.

אני חוששת שאני מכניסה את עצמי למצב לא טוב.

לא היה רגע שבו אמרתי שאני לא מתאהבת יותר? שאני מפסיקה עם כל השטויות האלה? שאני יכולה לבד? כי אני בטוחה שהיה.

אז לאן זה נעלם? איך פתאום אני מוצאת את עצמי שוב בעמדה הכה פגיעה הזאת, במצב האובססיבי הזה? איך פתאום כל העולם שלי הופך להיות אדם אחד, שהוא לא אני?

וגרוע מזה- השליתי את עצמי שהפעם זה יהיה אחרת. עליתי לי גבוה למעלה על הענן הוורוד, עד שהמציאות למטה הפכה למטושטשת, כך שיכולתי לפרש אותה איך שרציתי.

וכעת, הענן מתפוגג וקשה לי לראות את המציאות כפי שהיא. היה כל כך טוב שם למעלה...

אני חושבת שהגיע הזמן לאטום את הרגשות עמוק בפנים, כי פגיעה נוספת אני פשוט לא אוכל לשרוד.