סוף סוף נגמר השבוע העמוס הזה, סוף סוף סיימתי את הפרוייקט. כבר התחלתי לחשוב שאני לא אגיע לשם בחיים. אבל התחיל שבוע חדש שהביא איתו בלבלות חדשות...

והגעתי למסקנה, שמשהו באמת לא בסדר איתי. והיו לי כלכך הרבה הזדמנויות, וכמו מפגרת- ברחתי. במקום לקחת סיכון, תמיד אני בורחת. ועד שאני מכירה מישהו חמוד, וכבר רואה בראש את כל סיפור חיינו לעשר שנים הקרובות, אז אני מגיעה לאיזו סצנה כואבת, אז אני מוצאת לעצמי מליון ואחד תירוצים למה הוא לא בסדר. ולמה אין סיכוי שיהיה לנו טוב ביחד..

התירוצים האלה רק מכסים, הם פה רק כדי שאני אסלח לעצמי. רק בשביל לצאת מידיי חובה. כדי שחס וחלילה אני לא יעיז לחשוב שאולי...אני זו שלא בסדר?

כי זו אני שמפחדת להיות עם מישהו ולשתוק, כי זה נראה לי דבילי. כי אני לא רגילה לשתוק. כי אני לא מקבלת את העובדה שלא תמיד צריך לדבר. תמיד שאלו אותי, איך זה שאני לבד, ואין איזה מישהו בחיים שלי (באמת מפתיע, בנאדם נפלא שכמוני). ותמיד עניתי שאין לי לאן למהר, ושהזמן מחכה לי, ושכולם פה כל-כך דבילים שבא להקיא..נו באמת, מטומטמת. כמה שקרים האכלתי את עצמי... התירוצים האלה, שמכסים? כן, על זה דיברתי...

והוא, באמת נראה לי כל-כך נחמד, ובאמת שיכול להיות לנו טוב ביחד. אני יודעת שזה יכול לקרות, אבל משהו פשוט עוצר בעדי.

ואני חייבת לעצור ולהגיד לעצמי, מטומטמת, תפסיקי לברוח כל הזמן.

וכנראה, שאני פשוט מפחדת להיפתח שוב (ושוב להרגיש שלא נשאר ממני כלום לתת)

 וזאת אולי החולשה הכי גדולה שלי...איך שהגורל יודע להשתמש בה נגדי..

בן זונה.