אבל ממש מוזר להיקלע לחלום באמצע הלילה שבו אתה עומד לבלוע 2 כדורים ואמא שלך באה ואומרת לך "אני הכי אוהבת לאכול שלוש בוות אחת בפתיחה!"

מה אני אמורה לחשוב עליה עכשיו?שאמא שלי סטלנית?

חחחחחחחח יהיה בסדר..יום שישי ושבת יש לי עבודה,ועוד כסף כמובן...ובין לבין יהיה כבר מה לעשות.

והלוואי ופורים הזה כבר ייגמר,אני שונאת לראות אינדיאנים ונסיכות ופנתרים באמצע הרחוב בלי קשר לעולם. ובעיקר זה לא נחמד כשאתה לא זוכר שפורים היום ואתה חושב שכולם אכלו איזה טריפ וחושבים שהם חיות.

מצאתי את עצמי יוצאת מהבית,השעה 7:25. הולכת מהר כדי לא לאחר לאוטובוס לבית החולים, מוצאת את עצמי הולכת ברחוב כשחולפים על פני ילדים קטנים ומחופשים.לא מבינה מה קורה סביבי. פתאום איזה אחד שאני מכירה,מבוגר מהשכונה, צועק לי "מה התחפשת למעשנת?" בגלל הסיגריה שהחזקתי ביד, "צריכה טרמפ?" הוא הקפיץ אותי לתחנת אוטובוס, ונסע.ורק אז הבנתי שפורים היום ושאני חיה בעולם משל עצמי, יש לי בראש רק מה שאני עושה או אומרת או מה שקורה לי בכללי,בלי יותר מדי ראש למועדים מיוחדים כמו חג פורים. במילא עוד מגיל קטן אני שונאת את החג הזה.אף פעם לא אהבתי להתחפש,היו משכנעים אותי להתחפש, בתור ילדה.כדי שאני אהיה כמו כולם. כשגדלתי קצת והייתי בשנה האחרונה של היסודי כבר לא התחפשתי,מאז לא נתתי לאף אחד להכניס לי רעיונות של להתחפש לראש. ומי בכלל אוכל אוזני המן? מה זה אמור להיות התמרים האלה שבפנים, השחור של האוזן שלו? איזה אנשים הזויים בחיי..

הגעתי לבית החולים עם אחותי, באנו מוקדם ונכנסנו עוד יותר מאוחר ממה שהיינו צריכות להכנס.בסוף העובדת הסוציאלית סתם חפרה לי בשכל,הוצאתי עליה חלק מהעצבים שהיו לי בגלל שלא עישנתי בבוקר והסתפקתי בלגמור חצי קופסת סיגריות בחצי שעה,בגלל שהייתי מתה לעשן משהו אחר. לא היה לי ממש כוח אליה,הסברתי לה בדיוק במילים של הפה המלוכלך שלי בלי טיפת רחמים,על כמה שאני לא מסתדרת עם עובדים סוציאלים ופסיכולוגים וכל מה שקשור לזה וכמה שהאנשים האלה לא ממש מזיזים לי ולא יעזרו לי. היא המשיכה להתחנף ולהתקע באמצע כל שיחה קצרה שלי עם הרופאה, וחשבה שהיא בכל זאת תהיה הראשונה שתצליח לעזור לי. הו,כן!ברור! רק את!ושלא תבינו אותי לא נכון,דווקא פגשתי עובדת סוציאלית אחת או שתיים שמצאו חן בעיני והיו שיא החמודות..אבל את הרוב אני פשוט לא סובלת. וגם איך בדיוק הם יכולים לעזור בשיחה או שתיים לבחורה שעוד לא מלאו לה 17 שנה והיא כבר עברה אונס ועוד על ידי "ידידים" ככה קראנו להם פעם,שהיא סמכה עליהם תמיד?ועוד על ידי סם האונס? יש לי מספיק בלבלות בראש כל החיים,אז עוד נפלה עליי מכה של לעקל או לא לעקל את מה שקרה.ובכלל,כשלא זוכרים אז תמיד מנסים למצוא תירוץ לכל דבר שקשור בזה ומנסים להצדיק את עצמנו שלא באמת עברנו אונס. לא יודעת לגביי אחרים, אבל אני כן כזאת.חוץ מזה שעד שכבר עברו כמה שבועות מאז כל הסיפור והשתקתי כל מי שרק התחיל לדבר על זה- עכשיו מחזירים אותי כמה שבועות אחורה,למקרה שקרה.. ומנסים שוב לגרום לי להבין שזה באמת קרה.עד שכבר נרגעתי וחזרתי אחורה לשלב ההכחשה..

את הסיפור עם בית החולים סיימנו, היו עוד כמה שטויות בדרך אבל עברנו גם את זה.שמחתי להגיע הביתה, ואפילו לא נזכרתי לרגע שהיום בערב אחותי הולכת לספר לאמא שלי על האונס שעברתי..כי חייבים לערב בזה משטרה ובלי ההורים אין לי לאן להמשיך עם הסיפור הזה, מכיוון שיש את החוק המטופש שאפילו אם אני שנה וקצת מתחת ל18 אז לא,השנה וקצת האלה עדיין מפרידים ביני לבין הזכות שלי לשלוט על החיים שלי לבד.וכל דבר ההורים אחראים עלי וצריכים לדעת. אפילו שיש דברים שהם לא יעמדו בהם נפשית. או פיזית.

בגלל שההורים שלי הם לא האנשים הכי בריאים שיש,הייתי נגד לספר להם.אבל עכשיו אין ברירה, ואם אני לא יעשה את זה אז אחותי תעשה את זה.ואני ממש לא מתכוונת לבוא ולספר לאמא שלי דבר כזה..היא תיקח את זה הרבה יותר קשה ממה שאני לקחתי את זה.בעיקר שעכשיו אני כבר לא יותר מדי חושבת על זה ומנסה לדבר על זה כמה שפחות ביום יום,והיא תיקח את זה מאוד קשה. לא רוצה לראות את התגובה של אבא שלי בכלל.

בקיצור בינתיים אני אמשיך לשבת בחדר ולשמוע מוזיקה על הווליום הכי חזק,ולעשן ולחשוב על שטויות, ובעיקר לחכות שחברה שלי תסיים את העיסוקים שלה ותבוא אליי. ואני גם מקווה להעלם היום בערב מהבית הרבה יותר מהר מאי פעם,לפני שאני אצטרך לראות את הדמעות של אמא שלי.

אולי לפעמים אני לא יודעת להביע אהבה לאנשים שאני הכי אוהבת, אבל הכל בגלל שנהייתי סגורה הרבה יותר ממה שהייתי פעם.והפסקתי להראות יותר מדי רגשות כדי לא להזיק לעצמי. ולפעמים לברוח זה גם טוב.. לפחות זה מה שאני עושה בדרך כלל, וזה עושה לי טוב למרות שלסביבה שלי זה לא עושה טוב בכלל.אבל אחרי הכל אלה החיים שלי,ואין לי עוד מה לעשות חוץ מזה.