לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מגלה טפח, מכסה טפחיים.

נתראה בשמחות.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2008

כאן הכל התחיל.



אני שומעת איך הטעמי נגרס לה בין השיניים.אוכלת מהר. בקושי טועמת. נוגסת ובולעת, נוגסת ובולעת. כאילו האוכל יברח לה. אני מדמיינת איך הפיצפוצים נעלמים בין השיניים. צובעים אותן בצהוב. איך השוקולד נמס לה על הלשון. נימוח לה בפה. ומשם יורד לגרון. שוקולד רטוב ובוהק, על בשר חי, פועם, אדום. ובא לי להקיא. אני מדמיינת איך הבשר פועם עם כל נגיסה ובליעה, נגיסה ובליעה. איך הגרון נדרך לכל פיסה, איך השוקולד והפיצפוצים מתלכדים לבסוף בתוך הקיבה. אני חושבת על מיצי הקיבה שבוודאי יש שם. הם מתערבבים שם, נשאבים אל הגוף עצמו. לבסוף השוקולד הופך לדמה, והפיצפוצים לבשר מבשרה. אתה מה שאתה אוכל.

 

היא ניזונה מדברים חולפים.

שמחה מתחלפת בכעס עמום. וזעם בתדהמה. פליאה הופכת לאדישות.

אופנות חולפות, אהבות חולפות, מחשבות, כעסים, דעות, השקפות, תוכניות, אביזרים, חברות, בגדים, שירים.

פיצעונים חולפים. גיל ההתבגרות.

היא מגדירה את עצמה לפי מה שאחרים אומרים. אחרים זה שונה. אחרים יציבים. אחרים לא מתלבטים. לאחרים אסור לפגוע בה, כי היא אחרת.

אבל הבורות דווקא נשארת.

זה משהו שקשה להסביר.

משהו בפנים, אולי בעיניים. אני חושבת.

כאילו יש משהו שכולם יודעים, אבל היא לא מצליחה לפענח.

אולי היא טיפשה.

פשוט טיפשה. מילה כל כך פשוטה. טי-פ-שה, ברור וחד. כמו יריקה. פוגענית, גסה, ועם זאת כל כך פשוטה.

טיפשה.

 

"חשבתי שאת לא רוצה את הטעמי", היא אומרת.

הטון שלה מלגלג, אבל יש בו גם ציפייה.

הקול שלה עקום.

מתחיל קטן, ועולה משם, גבוה, חסר משמעות.

אלכסוני כלפי מעלה.

כמו צלע של מקבילית.

הצלע האחרת והצלע שלה לעולם לא יפגשו.

את זה כבר אני יודעת.

טיפשה היא.

וטיפשה היא תישאר.

הבעיה היא, שאני טיפשה יותר.

 

"לא אכלתי אותו", אני נובחת. ובאמת, את הרעש השמיעה שקית שמוללתי בשקט.

"ואם את רוצה, את יכולה לקחת אותו".

"אני רוצה" היא אומרת.

 והקול שוב עולה גבוה גבוה.

אני מגששת בחשכה.

קודם ליד הפח הקטן שנמצא בין כיסא הנהג, ואז ליד המושבים.

פנסי הרחוב כבר נדלקו, צללים ארוכים נמתחים בחלל הקטן, שהיא בעצמה כבר כינתה "קופסא".

היד שלי נתקלת בעטיפה הזוהרת, ואני מושיטה לה את הטעמי.

אני מביטה בה שהיא אוכלת.

רק נוגסת ובולעת.

יש לה ידיים שמנות וכבדות.

הגוף שלנו שונה.

החלק העליון שלי צר עד כדי גיחוך.

שלה רחב.

בכלל, היא יותר מפותחת ממני, לה כבר יש חזייה.

מדדתי אותה פעם, והיא הייתה גדולה עלי.

היום אני כבר לא מנסה.

 

אני שומעת את קולות האכילה ונזכרת בשתיקה שהייתה לנו, כשאבא מילא דלק.

רציתי לומר לה משהו משמעותי, והמחשבות התרוצצו לי בראש.

אולי " לא משנה מה את חושבת, אני תמיד אחותך"? לא. מטומטם. שפתה העליונה תסלסל בגיחוך, גבותיה יורמו ופיה ישמיע "טובבבב" אחד ארוך ונורא. זה לא יעבוד. אולי אתקוף אותה? "מה שאמא אמרה לך זה נכון. זה מגיע לך". לא. היא תשב שם. עטופה בטיפשות המבורכת שלה, ותשקע ברחמים עצמיים שמרחוק יסתמלו כשנאה וכעס. זעם ילדותי. גם זה לא טוב. אולי פשוט אשתוק? הרי מה שאומר, ומה שאעשה לא ממש ישנה. ואולי אומר לה משהו על זה שהיא כל הזמן מתעסקת במה חושבים עליה אחרים? לא.

פשוט לשתוק. ואולי...

אבל כבר נגמר הזמן. אבא חזר, ואיתו האפשרות להגיד משהו חכם, בוגר ורגיש.

ואולי גם זאת לטובה.

נכתב על ידי אשפתות. , 10/8/2008 02:26  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  אשפתות.

גיל: 17





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאשפתות. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אשפתות. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)