זו רק אני.

השמים החלו להאפיר מוקדם משציפיתי,

ואיתם עלטה - חגה מסביבי ומנסה לקרוע כל טיפה קטנה של אור שמנסה לחדור ללב.

הזמן, שמעולם לא ייחסתי אליו חשיבות שכזו,- נמצא כגורם מכריע לקראת ההמשך,

והאהבה שנמצאת פתאום- לא עוזבת, לא רוצה להגמר.

תחושה של החמצה, מין דז'ה-וו רחוק מן העבר אופף עכשיו,

והדמעות יוצאות בקושי, כמעין נחמה שלא רוצה לפרוץ.

השמים החלו להאפיר מוקדם משציפיתי,

ויחד איתם גם אתה, גם אני.

שנינו ביחד, בתוך מעגל החיים הזה שלא נגמר,

שנינו ביחד, צועדים, צועקים.

שנינו ביחד יודעים, שנינו ביחד אוהבים. מסתירים את הכל מעיני הכל, כואבים קצת בדרך.

שנינו ביחד פוסעים, מהססים, לקראת דרך שכולה טוהר וכאב.

זכרונות מהעבר שלא מרפים, שלא יירפו, באים בהבזקים,

להלחם כבר לא נותר.

התקווה עוד מקננת אי שם, לא עוזבת.

האם גם אתה תישאר? לא תלך? לא תעזוב?

ושנינו יודעים כבר זה מזמן,

הרגש אשר ממלא - הוא כבר לא אהבה,

הוא היאחזות אחד בשני, שמחה.

-

כואב, מוזר ומבלבל להוציא הכל שוב, כאילו לא נגמר.