זו רק אני.

מקווה שיתבהר מעט, כדי שאוכל לראות את השמש.

לא פה לאחרונה, וגם כשאני מוצאת קצת זמן זה מעט מאוד.

התנצלתי, ואני ממשיכה להתנצל - אני מצטערת.

הימים האחרונים נראים כמו מלחמת התשה,

קצת קשה לשמור על הבית, לשמור על האנשים שבו,

להמריא ולנסוק, להיות אחראית.

אני מרגישה שאני מאכזבת את כל האנשים שתולים בי תקוות כל כך גדולות,

מפחדת מהעתיד ועם זאת כמהה אליו.

אנשים שהכרתי נראים לי מזויפים כל כך, קשים כל כך.

אני כבר לא ילדה קטנה, אני מצטערת שהיא מתנהגת כך,

אין לי שום כוונת זדון או רוע מסוים, התנתקנו - זה טבעי.

ואין לי שום כוונה לחדש שום קשר, לא צריכה את הבלגן הזה בפעם השנייה.

אנחנו כל כך קרובים להיות ביחד.

ואני אוהבת אבל מפחדת.

מעולם לא רציתי כל כך להיות איתך ועם זאת בלעדיך.

אתה שואל - ואני מתחמקת,

אתה רוצה- אני לא בטוחה בכלל,

אתה תולה בי תקוות- אני מטביעה אותן.

דיכוי מוזר שכזה, צורך בכתיבת מילים במקום דמעות - וקצת אומץ.

אין הקשר בין שום משפט, אין סדר, אין יכולת להביע דברים ללא היסחפות מוגזמת של הדמיון.

מקווה שיתבהר מעט, כדי שאוכל לראות את השמש,

כדי שאוכל סוף סוף לשמוח.