אורות וכלים
בס"ד |
| 1/2008
מדרגה של עכשיו
ישנו מקום כזה, מדרגה כזו, שבה ההליכה היא כמו על חבל דק במרומים, ובשתי הידיים מוחזק מוט ארוך לאיזון. זה המוט, הוא המעשים והתורה. המבט בהליכה הזו מופנה קדימה, והוא ממוקד כל הזמן. גם כשהחבל נע ונד ונרצית הנפילה ממנו מאד, הרי המבט אינו מרפה, והידיים אינן מרפות, וההליכה נמשכת, אולי אטית יותר, אבל נמשכת. וכשמביטים מטה, לא רואים ממש מה שהיה שם אז, כמו ערפל מכסה את אותה אדמת טרשים שהיתה ההליכה עליה מייגעת באמת. ולא שההליכה על החבל הדק פשוטה יותר - לכאורה היא מצריכה מאמץ רב פי כמה - אבל המבט והידיים האוחזות במעשים ובתורה, לא מאפשרים ליפול מהחבל. והרי זה השינוי ככל הנראה, שבעבר לא הייתי צולח אף לא שלוש פסיעות על חבל דק כזה. וישנה ידיעה פנימית, שגם החבל הזה, הרי עבה הוא עד מאד, וישנה הליכה גבוהה עוד יותר, שהיא כמעט כמו תעופה, על חוט דק מאד, שם, במקום שה-אני נעשה כמעט לאין, והשפע עובר דרכו במלואו, שוטף וממשיך, מבלי שידבק באנוכיות ויסתלק לו. אין המקום הנוכחי אלא כיתת תרגול, מקום שבו עוד פורצות לפרקים המידות הרעות, לבושות בתרוצים מהוגנים, או פרוצות מכל הסתר, במלוא כיעורן, הגאווה, הקנאה, היראות התחתונות, העצלות, קליפות הלב האוטמות. ובכל זאת הליכה על חבל בלי ליפול.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
