טוב אז ככה..
מלא זמן לא כתבתי, וזה כי לא היה לי זמן הייתי בקורס.
אבל ב-ד-י-ו-ק חודש אחרי הפוסט האחרון, ב26.1 יצאתי מהקורס.
יש לזה כמה גירסאות... אבל הגירסה המקורית היא שהמפקדת שלי וגם בעיקר מפקדת הקורס (שהיא כולה סגן אז היא חושבת שהיא בדרגה של אלוהים)
לא סבלו אותי!
למה? שאלה טובה.
אחרי שרכשתי חברים מכל רחבי הארץ, התנסיתי, הייתי בין הטובים ביותר מבחינת ציונים אבל מה?
למפקדת שהייתה לי היו גם רגשי נחיתות... היא לא חיבבה אותי מהרגע הראשון, הייתה מחפשת אותי בכל דבר קטן,
תמיד.
זה היה הדדי, גמני לא מי יודע מה חיבבתי אותה. הערכתי כולה שלושה אנשים בסגל- שני מפקדים שהיו ממש חמודים ואת הרס"פ.
ולא היה יום שהיא לא העירה לי 10 פעם. ורק לי.
יש גם דבר כזה שנקרא "מסדר תגמולים".. שזה לעמוד מול הרס"פ ושהוא יטרטר אותנו כמה דקות,
כביכול שנלמד לפעם הבאה "להיות ילדים טובים"
הקריאו רשימה עם שמות מהצוותים ובצוות שלי, שכמעט כולם היו צריכים לעלות היא העלתה רק אותי.
אבל עם הזמן לקחנו את העוגמת נפש הזאת שנקראת מפקד- פקוד צעד אחד קדימה.. עד שהיא החליטה להעלות אותי לוועדת הערכה.
למה? כי היא מרוב שהיא ממש לא אהבה אותי רצתה לדחוף אותי הכי רחוק מת"א. כמה שיותר יותר טוב.
והלכתי לחברים שלי.. בכיתי.
די, כבר לא יכלתי יותר. כמה אפשר לסבול? כמה אפשר לראות את אותו פרצוץ על הבוקר שמת לתת לך שבתות ושעות ביציאה?
כמובן בזמן הזה שנשברתי מול החברים שלי היא חגה סביבי כמו נשר... היא ועוד איזה מפקד, בקטוס אחד, ג'ינג'י.
ושניהם מסתכלים עלי במבטים השטניים האלו.
באמת איכס. לא סבלתי את שניהם. אף פעם. מהיום הראשון של הטירונות אני חושבת.
ועברתי איתם פאקינג כמעט 3 חודשים!
עם הקורס כולו...
אבל מה?
שבוע וחצי לפני סוף הקורס המפקדת שלי החליטה להוציא אותי.
והיא לא הייתה לבד... היה לי מן סגל מאוחד כזה- אם אחד לא סובל מישהו אז כולם נגררים. חוץ ממישהו אחד, מהרס"פ.
אז איתה הייתה גם את מפקדת הקורס שהמבט שלה היה הכי סנובי בעולםם! היא הייתה מסתכלת עלי בתחושת עליונות כזאת...
"כל העולם במה" פתחו שם. וכמובן שאיתן גם המ"מ, שהיא הייתה בסדר כזאת...
כמובן שהיה טקס, ולא הגעתי, הייתה שבירת דיסטאנס ולא הייתי
ואני וישי ושיראל (שהיינו החבורה התמידית שם) ממש חיבבנו את הרס"פ- שכמה שהיה לו את המבט הכי רציני, הכי קר, הכי קשוח, מפחיד אפילו..
הוא היה הכי מתוק!
כי הוא אף פעם לא העיר לי על דיגום ושעות ביציאה שהייתי נראית מרושלת לגמרי, הוא תמיד היה מצחיק אותנו עם טקסטים מטומטמים שהיינו נשפכים מצחוק,
וכנ"ל גם לגבי כל מיני משפטים שהוא היה אומר... עליו היה לי הכי חבל. כי לא יצא לי לראות אותו צוחק אפילו.
ותמונות זה לא נחשב...
אבל דיברתי איתו בטלפון, ובפייסבוק והוא בנאדם מקסים. פשוט מקסים.
קבענו שניפגש... אני מקווה שזה ייצא השבוע כי אחרי זה ניראה לי יהיה קצת רחוק וחסר טעם..
אבל הוא אחלה, אם זה יהיה עם ישי זה יהיה הכי מצחיק בעולם!!
בחמישי ה12.2 חגגנו אני והנסיך שלי, יניב, שנה ו9 חודשים :) איזה כיף היה לנו!
היינו בהופעת קאבר של קווין בבארבי בכפר- סבא והיה פשוט כיף!!!!! נהניתי מכל רגע איתו...
מתוק שלי.. כמה בא לי כבר לסיים את הצבא ושנעבור לגור ביחד :] זה יכול להיות ממש כיף.
טוב,
אז הפוסט הזה התחיל בגישה קצת שלילית כי ממש חבל לי שלא סיימתי את הקורס ולא עשיתי את התפקיד שאני רוצה, אבל מה שלא הורג מחשל, ואני למדתי לא לתת יותר לאנשים קטנים להרוס אותי.
מסטירה לסטירה זה בונה אותך. כמו שהפקרתי נשק, המפקדת (שלי) באה ואמרה לי את זה- ולא התרגשתי. לא הייתי עצובה אפילו גם שהמשמעות של זה זה לסגור שבת.
אני בחורה אופטימית, אני תמיד הולכת עם חיוך, אני לא נותנת לאנשים שליליים להשפיע עליי או לתת להם את ההרגשה להיות מרוצים.
אבל אותו יום שהיא פשוט החליטה להעיף אותי מהקורס רק מראה כמה היא קטנה- ואני לא אומרת את זה כי הנה היא העיפה אותי מהקורס ואין לי על מי להוציא עצבים, ממש לא. העניין הוא שאני אפילו לא עצבנית. והרגשתי שזה אולי קצת חבל ששלושה חודשים העברתי על ריק, על כלום.
ומצד שני- הכרתי חברים, בניתי את עצמי, למדתי על עצמי ועל היכולות שלי בהדרכה, פיתחתי חוסן, הבנתי שיש לי יכולות (וגם מפקדת הבסיס אמרה לי את זה שהיא ראתה את התיק שלי) אבל לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת. אף פעם.
בעיקר לא על המסדרי רס"פ המדהימייים שעברנו שגרמו לנו לחייך כל פעם מחדש אם היינו מזכירים איזה משפט או שנים ממנו.
יש גם דברים טובים :)
אני מקווה שיהיה בסדר, עכשיו אני בקריה, משק"ית בו"ם- שזה בקרה ומעקב חח.. עם מידע מסווג..
מאמינה שיהיה טוב.
שבוע טוב לכולכם.
מור.
טוב. חפרתי. סיימתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
