האמת שאין הרבה מה להגיד. היה קשה. עוד יהיה קשה. עדיין קשה.
חדר גדול עם הרבה מיטות וכורסאות נוחות. אמריקן קומפורט. אבל אין שום קומפורט במצב הזה.
חיכינו המון. מיהרנו להגיע בשמונה וחצי בבוקר. הטיפול התחיל בשתים עשרה בצהריים.
יצאנו משם בשבע וחצי בערב.
יום ארוך ומתיש.
לזמן כאילו אין אמירה במקום כמו בתי חולים. האחיות באות והולכות, משמרות על גבי משמרות של אנשים שמעודכנים במה עשו קודמיהם, אבל לזמן שלך, החולה, המלווה, אין ערך. תישאר כמה שתישאר, עד שיגידו לך שאפשר ללכת. מדהים כמה שעות של ישיבה והמתנה אפשר להעביר במקומות האלו, ואין בכלל בפני מי להתלונן או על מה להתלונן. אם אתה פה, סימן שאתה צריך, ודברים לא חשובים כמו להוציא את הילד מהגן או להגיע הביתה לארוחת-ערב, נשארים לא חשובים כאן. ואם אתה צריך ללכת, אז תמצא מי שיחליף אותך. הרי אי אפשר להשאיר אותה שם לבד.
גם אם היא צלולה ומדברת והולכת ועצמאית. אי אפשר להשאיר לבד. לבית-חולים תמיד עדיף להגיע בשניים עדיף בשלושה. החולה תמיד צריך אדבוקט. מי שידבר בשמו עם מי שצריך. שיחזק את התיאורים, שיריב את ריבו, שיתעקש במקום שבו מוותרים.
רוב הזמן היא נמנמה. חלק מהערוי גורם לישנוניות. בשביל מה להיות ערים בכזה מצב?
חלק מהנמנום הוא בגלל שאין מה לפקוח את העיניים שם. לתת לגל לעבור ולחכות שאפשר יהיה ללכת משם.
אחרי כל שקית שמרעילה שמים שקית של שטיפה. לה היו שתי שקיות של רעל - טקסול וקרבו-פלאטין. פחם עם פלטינום, אמרה הקרמיקאית שבה.
אחרי השקית האחרונה שמו שוב נוזל שטיפה כזה דרך הערוי. כיוונו את הטפטוף למהיר כדי שנסיים מהר ונלך הביתה. הוריד המסכן לא עמד במעמסה. היא צרחה מכאב. כל היום עבר בשקט, אבל חצי השעה האחרונה הייתה המייסרת מכולם.
ואז זה נגמר. נסענו הביתה.
תופעות הלוואי הגיעו רק כמה ימים אחר-כך. לא היו הקאות, רק בחילות. אחר-כך עוויתות מעיים שלא עזבו אותה במשך כמה ימים.
שלשום חזרנו לבית החולים אחרי שהכאבים העזים לא עזבו.
לילה ארוך בחדר-מיון. אשפוז. שחרור למחרת.
הטיפולים הכימותרפים אמורים להיות כל שלושה שבועות.
חשבתי שהשבוע הראשון יהיה קשה עם תופעות הלוואי אבל אחר-כך תהיה הקלה.
אנחנו בסוף השבוע השני ועדיין אין הקלה.
ממעמקי הכאב שלה היא אומרת שהיא לא מוכנה לעוד טיפולים.
בשעות שהיא מרגישה קצת יותר טוב היא פחות החלטית.
אני מותשת, וזו רק ההתחלה.
וללא שום קשר,הבת שלי מבקשת שאערוך לה מסיבת פרפרים... מסיבה לחמש חברות, לפני תום החופשה, עם פרפרים כמוטיב חוזר...
מיותר לומר שאין בי טיפת כוח לערוך מסיבות לאף אחד.
אני רוצה מסיבת-שחרור, אם אפשר :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
