נולדתי בחורף. ניו-יורק של סוף פברואר, 1968.
בת בכורה לזוג סטודנטים ישראלים שלא מיהרו "להיכנס להריון". היו נשואים כבר שש שנים, והיה טוב גם בלי ילדים. אלא שהשעון הביולוגי של אמי החל לתקתק... וכך הגעתי. זה היה יום חמישי, יום הולדתו של ג'ורג' וושינגטון (כך אומרים) וגם יום הולדתה של סבתי ז"ל אותה לא זכיתי להכיר. אמא שלי ביקשה מהרופא שאם אפשר, ואם בכל זאת כבר נותנים זירוז, אז שזה יהיה ביום הזה, יום ההולדת של אמא שלה. לא היה לו כל כך נוח, בית חולים אוניברסיטאי, וזה היה יום של הקליניקה שלו, אבל אני כנראה התחשבתי בו והוא הספיק הכל באותו יום, ובסוף הגחתי לאוויר העולם החורפי הניו-יורקי.
פברואר 2008. חודש של שפעת ווירוסים בביתי. זה התחיל עם יורש העצר שבחר בוירוס מעניין של חום גבוה, נזלת ודלקת עיניים. "היי", אמרה רופאת הילדים "יש בדיוק כזה וירוס בספרות המקצועית!"... "זכינו!", אמרתי לה. הבריא יורש העצר ונפל הבנזוג. את יום הנישואים שלנו הוא העביר בשפעת חזקה מלווה בדכדוך עז ומחשבות על הקיום האנושי. שבוע שלם של סמרטוטיות שלא ראיתי כדוגמתה. באמצע חלתה גם פוצקה עם גרסה משלה לוירוס העונתי.... ורק אני עשיתי כמיטב יכולתי להישאר בריאה, עם כל השיקויים והטבליות שיכולתי להעלות במחשבתי לחזוק המערכת החיסונית.... ובסוף זה נגמר. מתנה ליום ההולדת.
ארבעים שנים פחות כמה ימים, עוד התחבטתי אם לחגוג וכיצד.
כל כך חיכיתי לגיל הזה, ופתאום כשהוא הגיע, החגיגות נראו מיותרות. וכולם בכלל חולים, למי יש חשק?....
ובכל זאת, הקשתה חברתי הטובה, אולי בכל זאת מפגש חברות?
אז גרשתי את אחרוני החולים מהבית והזמנתי את כל חברותי לארוחת-בוקר אצלי בבית ביום ההולדת (שיצא השנה ביום שישי).
הגיעו עשר נשים לשמוח איתי ושימחו אותי מאוד בנוכחותן. היה שמשי ויפה, האוכל היה טעים והשיחה קלחה גם בין אלו שהכירו לראשונה אותו בוקר. שמחתי על החגיגה הזו.
ולמחרת בשבת, ארוחת צהריים משפחתית מורחבת (ועתירת קלוריות) בבית אמי.
מפגש נעים וטעים גם הוא.
וזהו. אני בת ארבעים. גיל הבינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
