כל הפעילויות שאני עושה מנסות לכסות עם אלף אבנים קטנות בור ששואב אליו כל בדל של אור. מצד אחד מחזקת את עצמי על המחסור בטינדר, לא נפגשתי עם בנים משם כבר חודשיים, את אלו שהיו חסומים אצלי הסרתי מחסימה ומחקתי את המספרים, וחשבתי שזה תהליך טוב עם עצמי שאני עוברת

אז חשבתי

אבל הדמעות מגיעות שוב בערבים כאלו, אני בוחנת מהצד את כל ההצלחות - המסלול הטוב בלימודים, המטלות שאני מגישה חודשיים לפני, הפרזנטציות שהולכות טוב, ההכנות למבחנים חודש לפני

בוחנת את ההצלחות בעבודה ואת מכתבי ההמלצה המעולים שקיבלתי מהבוסים

בוחנת את היומיום העשיר שלי

מהבית לבית קפה לים לבית קפה לבית

ובים אני גולשת גלים או גולשת קיט או עושה סקייטבורד או מעסיקה את עצמי בכלכך הרבה דברים אחרים

אוהבת להגיע לבד וללכת לבד, אוהבת שלא מכירים, אוהבת שמחייכים, אוהבת שנחמדים, שמסבירים

ומשתפרת לאט לאט בכל הספורט אקסטרים הזה

משתפרת לאט לאט וצוברת הצלחות לאוסף

אבל גם עליהן מסתכלת בערבים כאלו במבט מנותק

במבט של אז מה

מה כל זה משנה

אם אין לי את מי לשתף. עם מי להיות. עם מי לעשות. אם אני לא רוצה - - - כשנפתחות אפשרויות, מרחיקה את עצמי. מתנתקת. מציבה חומות ברורות. שומרת על עצמי יותר מדי עד שלא נשארה שום אני. יש רק מגננות מסביב

זה עצוב מאוד.... זה יעבור. אני יוצאת עם חברה היום. אבל אז מה. לחזור הביתה אחר כך. ומחר להמשיך. ומחרתיים.

לימודים. ים. ספורט. גוף תפוס. מנוחה. לימודים. וכך הלאה.

ובקיץ שווייץ. ופה לא יהיה אף אחד. ולא היה אף אחד. אף אחד ראוי, אף אחד מתאים, אף אחד טוב. אני כועסת על עצמי ועל כל הלילות שנסעתי אליהם באמצע הלילה. כדי אולי להרגיש משהו. כדי אולי להאחז באיזה רגע. שמישהו אומר לי איזה מילה יפה, שרגש חם ממלא לי את הלב.

כלכך רגעי. כל כך סתמי. כלכך ריק מתוכן.

כולם היו.

ואת הנדימן פגשתי אתמול.

היה לי יום קיט נהדר. הגעתי לחוף X שהכי קרוב לבית שלי, פעם ראשונה לגלוש בו. המנהל של המועדון היה שם ואולי שני אנשים במים ועוד חמישה בחוף. ושאלתי אותו אם להכנס והוא אמר שכן, תנאים מעולים למתחיליםעכשיו.

אז נכנסתי. והתאמנתי. והלך טוב. והתאמצתי. והשתפרתי. וכל פעם שיצאתי הם זרקו לי מחמאות ועצות איך להשתפר.

ונכנסתי שוב. ויצאתי. ככה עוד פעם ועוד פעם עד למצב של עייפות טוטאלית.

כשהחלטתי להתקפל לגמרי מהחוף בדיוק הגיעו מלא גולשים כי הרוח התחזקה. שמחתי על הזמן שהיה לי ואמרתי תודה למנהל של המועדון ואני יודעת שאני אחזור לשם עוד.

מי ידע שזה חוף הבית של הנדימן. שכחתי שהוא גולש קיט והיה מדריך הרבה שנים. שכחתי מזה. סעמק

אז כשיצאתי ברוורס עם האוטו. עוד במראה האחורית ראיתי אותו. הוא השתנה פיזית קצת (רזה, נראה מבוגר-זקן יותר), ישר לפי ההליכה זיהיתי.

והוא בא אלי לחלון של האוטו. זיהה את האוטו או אותי. התפלא שאני גולשת קיט. נראה מוטרד. מופתע. נעלב מזה שהיה חסום אצלי בשנה האחרונה.

סיפרתי לו שהסרתי את החסימה ומחקתי את המספר. זה היה מרושע, אני יודעת. קצת מגיע לו. הוא גרם לי לבכות הרבה והוא נרקיסיסט מזדיין.

באותו רגע של המפגש הייתי מאושרת כלכך מהסשן הטוב שהיה לי שלא שמתי ליבי למשמעויות רגשיות הרות גורל ושיט כזה או אחר.

ושרתי עם הרדיו כשנסעתי משם לסבתא ולא הרגשתי שום עצב.

עכשיו אני מרגישה. בגלל המפגש? אני שמחה שאני לא איתו. שמחה שניתקתי. הוא לא בשבילי. אני הולכת לראות אותו בחוף כנראה הרבה, לא אכפת לי. אולי הוא יעזור לי אפילו.

העצב זה באופן כללי. לגבי חוסר נוכחות של גבר. שאפשר לספר לו. שיקשיב. שלא יקטע. שאפשר לשתף. להיות איתו. ללכת איתו לקולנוע כדי שלא אצטרך ללכת לבד. ללמוד איתו אולי. לעשות עוד דברים של זוג

אני אוהבת את הלבד שלי ומחבקת את עצמי הרבה אבל ממש בוער בי החוסר הזה... וזה לא מה שיגרום לי להוריד טינדר שוב. זה עשה לי להרגיש הכי רע בעולם, בודדה ולא רצויה ולא אהובה, ושומדבר בעולם לא יגרום לי להחזיר אותו. כן כל ערב אני רוצה לעשות את זה ומונעת מעצמי.

זה יעבור