בגלל התמלולים למבחן (היחיד!!!! הסמסטר) בנוירו אני לא מספיקה להתקדם בעבודת גמר. כמה חומר השם ישמור, ולמה צריך שוב ללמוד את כל המבנים של המוח, עשיתי את זה מספיק ודי ביסודות פזיולוגים של שנה א, למה שוב, ושוב ושוב!!! איזה קורס חופר, מעניין כן, אבל חופר, והמרצה מדבר חצי באנגלית חצי בעברית במבטא ערבי, זה לא מקל על היכולת שלי להבין את החומר או מה מתוך הטונות מסות של מה שהוא מעביר לנו אמור להיות במבחן בסופו של דבר. כן זה תלונות של סטודנטית עצלנית שמתאימות יותר לסטייט אוף מיינד שהייתי בו בשנה א' ולא עכשיו, עכשיו אני אמורה לתת להכל לחלוף לידי. אבל אני באמת רוצה לסיים עם התמלולים ולהתקדם לכיוון העבודת גמר. ביוני אני אמורה להציג אותה או לפחות להציג את ההצעת מחקר ואין לי מספיק חומר שאספתי לזה. הרבה ספרים בבית שהשאלתי מהספריה אבל לא מספיקה לעבור עליהם.

חזרתי מפורטוגל והיה קסום. באמת שכל יציאה כזו לטיול מחזירה לי את הפרופורציות האבודות לחיים עצמם. ותמיד כשאני חוזרת אני מרגישה יפה יותר וגבוהה יותר.. ושוב חשוב לי להשקיע בלבוש ובסטייל וללכת זקופה לכל מקום, גם אם זה לסידורים כדי להחליף כסף לאימא שלי או לארומה באוניברסיטה כדי ללמוד.

אני לבד יותר מתמיד, או שלא יותר מתמיד, כי הלבד הפך להיות המצב הסטנדרטי ואני לא מכירה משהו אחר ואין לי כוח לייצר משהו אחר.

אני צריכה רק לזכור לעשות המון ספורט ולקרוא יותר, שני דברים שאולי יעזרו לי לישון טוב יותר בלילה. אני לא רוצה לחזור שוב ללילות הגרועים שהיו לי לפני פורטוגל, זה היה סיוט פשוט.

ומחקתי את הטינדר, ואני מאוד רוצה להחזיר אותו... אבל מתאפקת, כי זה עשה לי רע, וטירגר אותי בכלכך הרבה מובנים, ואף בן לא שווה את זה, ואולי אף בן שווה לא נמצא שם מלכתחילה, והפתרון הוא להמשיך להחזיק את הראש מעל המים, להזכיר לעצמי שהכל זמני והכל תרגול למשהו גדול יותר שמחכה לי בהמשך, ובסוף יולי תחילת אוגוסט אני עפה מכאן, ומתחילה משהו חדש, וזה יתחיל אצל ההורים שלי אבל אצטרך להתנתק מהם כדי להיות אדמית עצמאית שמתנהלת בעולם בעצמאות, ואני בטוחה שאמצא דרך להתפרנס שלא תגזול ממני הררי משאבים של סבלנות ואנרגיות מנטליות כמו ב3 שנים האחרונות, ואני בטוחה שאמשיך ללמוד תואר שני במשהו שאני אוהבת ולאו דווקא במשהו שהחברה מצפה (איזו חברה? ומי מצפה) שאעשה.

הכל כלכך כלכך בראש שלי, כל המגבלות והמחסומים, וכל חופש שאני יוצאת אליו מסיר לי אותם ואני לא רוצה שהם יחזרו בכלל. אני רוצה להמשיך להרגיש יפה וקורנת וללכת ברחוב בתחושה שאףחד לא יכול עלי. שאני יכולה על כולם.

בשבוע הבא אני יורדת שוב לאילת... פותחים עלי עיניים בעבודה אבל לא אכפת לי. בעיה שלהם, הם יכולים גם כן לבחור לנסוע להרבה חופשים. זה לא אשמתי שאנשים אחרים חיים בתחושת מוגבלות ומתעסקים בשיט.

סמסטר אחרון. יש לי הכי קצת קורסים שהיו לי אי פעם, ואת הציונים הכי טובים שהיו לי אי פעם בקורסים שהשלמתי עד כה.

הקורס הקשה המעצבן הוא נוירופסיכולוגיה. מלבדו אין עוד קורס קשה וגם לא מעצבן.

אני עדיין בסדנת כתיבה, וגם לוקחת קורס ציור ולומדת בו לצייר יפה באקריליק, ויש לי גם קורס מתוקשב וקליל "אנתרופולוגיה פסיכולוגית" (מרגרט מיד: הגיבורה הבאה שלי) ויש לי גם קורס ב... אני לא זוכרת מה עוד.

אה את הסמינריונית בפסיכולוגיה.

ולקחתי פייתון בהתחלה אבל ויתרתי עליו אחרי מפגש אחד. כי אני לא צריכה נקודות זכות יותר וכי אין לי כוח ללמוד עוד משהו אחרי כל השנתיים וחצי הדחוסות האלו.

רק לסיים בנחת, ברוגע, בשקט. 

לאורך הסמסטר צריך להגיש מטלות בנוירו, אחת בחודש בערך, על מאמרים שפורסמו מבעוד מועד. 

תרגמתי את כל המאמרים בכמה ימים וכתבתי את המטלות והן מוכנות. 

יש לי גם רפרט להצגה עוד חודש. גם הוא מוכן, כולל המצגת, כולל הכל. 

אז מה אני עושה בשאר הזמן? ובכן, מתחילה לעבוד על האקסל לקראת המבחן בנוירו (היחיד הסמסטר!! היחיד!!!)

וכשאסיים את זה, אצטרך להתקדם בעבודת גמר על הלוחמות.

בלי העבודת גמר אין לי זכאות לתואר. זה משהו בין תזה של תואר שני לסמינריונית של תואר ראשון. ובכל זמן פנוי אני אמורה להתקדם בה. אחרי פסח אניא שב על זה במלוא המרץ. אבל באמת, אני מרגישה שהמון זמן מתפנה לו לאט לאט...

הייתי באילת כמעט שבוע לבד. למדתי לעשות קיט. ואז קניתי ציוד. ומאז יצא לי עוד פעמיים להתנסות בבית ינאי, פעם אחת עם מדריך ופעם אחת לבד.

וההרגשה הזו, של לתפעל לגמרי לבד קייט, עם הבורד, ושהוא לא בורח לי בים, ולהצליח לאזן הכל, ולהשאיר את הקיט באויר ב12, ולעלות אפילו לקצת עם שמינית מוצלחת, זו הרגשה שאי אפשר לתאר במילים.

וזה לא רק פעם אחת. הצלחתי לבד כמה פעמים. 

פחדתי לפני כן שהבורד יסחף לי בים. שהקיט יסתבך בחוטים. שאעשה פדיחות. שיצחקו עלי. 

אבל כל פעם שיצאתי מהמים עם הקיט באוויר והבר מתוח ביד הרגשתי גאווה. ומשיהו הסתכל עלי במבט מעריך או דיבר אלי והחמיא לי על דברים.

היתה חוויה טובה. 

יש חסרון אחד רציני עם כל הקיט הזה: זה פאקינג מליאתלפים ציוד וארגון מקדים. זה לא כמו גלישת גלים, זורקים גלשן באוטו יורדים לים רצים למים ויאללה.

יש מלא ציוד שאסור לשכוח לקחת. בחוף יש מלא חול שנכנס לכל מקום. 

צריך לדעת לפרוש הכל, וזה קשור לכיווני רוח ואני לא סגורה על זה ב200 אחוז, כשהייתי לבד מישהו ממש עזר לי שם בפריסה אבל מהרגע שהקיט היה באוויר התסדרתי לבד לגמרי ועל זה אני גאה.

אז יש לתחביב הזה שלי הרבה זמן עכשיו, ובמאי אני שוב באילת לשבוע כמעט וגם ביוני כדי לרדת לשם לבד ולגלוש. 

ויתרתי על בנים (עצוב להגיד את זה). הטינדר משעמם אותי. ביטלתי כמה וכמה דייטים ברצף בחודש האחרון גם עם בנים שהיה לי כיף לדבר איתם.

טכניון חסום, הנדימן חסום, עוד אחד איר מנובמבר-דצמבר חסום.

בסדר לי עם זה. אני עושה מלא דברים לבד. הכל בעצם. וגם אין לי סבלנות להכרויות אז אני מעיפה ממני ממש ודוחה הכל ומבטלת הזדמנויות. 

באמת שבסדר לי עם זה. 

עכשיו מילואים עד שלישי. ברביעי טסה לשבועיים. 

ביולי אני בשווייץ באופן סופי ולתמיד אולי

בסך הכל אין לי על מה להתלונן.