אוף.. למה שוב יש לי את ההרגשה כמו פעם.. למה האדישות שוב משתלטת עלי..

כאילו שיש לי את זה שם תמיד איפשהו עמוק בתוכי.. ועכשיו זה משתלט עלי לאט לאט.. יוצא החוצה..

מצד אחד אני מרגישה שלמה עם החיוך שיש לי בכותרת של המסנג'ר.. אני לא מרגישה שהוא מזוייף..

אבל מצד שני יש בי עצבות..

אני לא שלמה עם עצמי.. זה מסביר הכל..

אני מרגישה שיש אנשים שיש לי סיכוי איתם.. המון.. אבל עם כל אחד יש בעייה אחרת..

יש אותו,

הוא נחמד.. הוא רומז לי ממש ממש שהוא יותר מסתם מחבב אותי,

אתמול כשהוא החזיק לי תיד הרגשתי משהו חזק בתוכי ולא יכולתי שלא לשים לב לזה..

אבל משום מה, חסר לי איזה משיכה אליו.. וגם, הוא גר רחוק מאוד וזה לא ראלי קשר כזה..

יש אותו,

הוא תמים.. אני סומכת עליו יחסית.. אני יודעת שהוא אוהב אותי.. אנחנו יכולים להיות ממש זוג יפה.. הוא גר בעיר..

אבל הרכבת עוצרת בכל תחנה רק פעם אחת בכל נסיעה.. ואיך להגיד, הוא פספס את התחנה.. וחיכיתי לו 4 שנים..

אהבתי אותו 4 שנים ובכיתי עליו המון.. אחרי שסוף סוף, ובאמת התגברתי עליו, התחילו אצלו הרגשות אלי..

אבל, לי כבר אין אותם.

יש אותו,

מצחיק לגמרי, תמיד מוציא אותי מהבאסה, בראש שלי לגמרי, השיחות אף פעם לא יבשות..

אבל שוב, גם הוא רחוק.. מאוד.

יש אותו,

רק כשאני איתו אנחנו נראים כמו זוג מהצד.. לפחות זה מה שאומרים..

שקט, תמיד מבין אותי ויודע מה אני מרגישה..

אבל משום מה, אני ממש ממש ממש אוהבת אותו כידיד בלבד..

ויש.. יש אותו,

אני לא יודעת מה יש לי איתו.. זה משהו קיצוני.. וזה משתנה מהר..

לפעמים אני ממש שונאת אותו.. ולפעמים ממש אוהבת אותו..אני לא יודעת באיזו דרך אני אוהבת אותו..

הוא קורא לי המון פעמים לצד.. מדבר איתי מחבק צוחק וכל מיני..

זה מוזר מה שיש לי אליו.. אני יכולה להגיד 100 פעמים ביום שאני שונאת אותו וכמעט שלהתכוון לזה[ אני לא באמת בקטע של לשנוא מישהו].. אבל אז לראות אותו ולרצות לבאמת לחבק אותו חיבוק ארוך.. ואז שוב להתעצבן על כל מילה שהוא אומר..

ועל כמה שהוא מתנשא וגאוותן.. וכמה שאיכפת לו רק מעצמו..וכמה שאפילו אני לא נמשכת למראה הפיסי שלו..

ואחרי שנייה שוב, כשאני איתו לבד, לרצות שזה ימשיך עוד ועוד..

אז מה איתו?

בדיוק עוד חצי שנה יומולדת..