הוא: "תראי מה מצאתי.. כנסי לקישור הזה.."

אני:" מה זה? "

הוא: " בלוג מסויים, חשוב לי שתיראי."

     נכנסתי לקישור שהוא שלח לי. היה אפשר להבין בקלות. לפי הרשימות, לפי צורת הכתב, לפי תוכן הפוסטים..

הבנתי של מי הבלוג. קראתי אותו מהסוף להתחלה. בזמן האחרון אני תמיד עושה ככה בכל דבר משום מה.

הגעתי לפוסט הראשון. אני קוראת ואני כבר לא מאמינה שזה הבלוג של המישהי שחשבתי שזה. ולא בכיוון הטוב.

בעצם לא בשום כיוון. פשוט ככה. אז מה אני צריכה לחשוב? מאיפה זה נובע?

אולי מהצביעות? שבנאדם אומר לך שהוא רוצה להיות עצמו ולא איכפת לו מה יחשבו עליו. לא איכפת לו מה יגידו עליו כל עוד הוא עושה טוב לעצמו. ואז הוא בעצם עושה לעצמו רע כדי להראות טוב. ואז כשהוא יראה טוב, הוא ירגיש עם עצמו טוב.

אבל שתגיד שזה ככה ואני אבין אותה.

אולי רצון לתשומת לב? כולנו צריכים תשומת לב. מי שאומר שהוא לא הוא בעצם האחד שיכול להיות שהכי צריך אותה.

אולי דרך זה שהוא פוגע בעצמו הוא זועק שיראו שהוא פה. שיתייחסו אליו.

אם היא תגיד לי שזה ככה אני אבין אותה.

אבל מוזר לי. שבן אדם שאומר לי שהוא דואג לי. שאומר לי להזהר ולשמור על עצמי כל פעם מחדש כי הוא דואג לי. בנאדם שבישבילו אני לא פוגעת בעצמי הרבה פעמים. כדי שלא ידאג. זה מוזר שאותו בן אדם הולך ופוגע בעצמו. איך אני יכולה לא לדאוג?

איך אני יכולה לעצור מעצמי לפגוע בעצמי אם כבר אין מה שיחזיק אותי? אין לי סיבה קלושה לא לעשות את זה. הרי זה עושה לי טוב. הרבה דברים שפוגעים בי והורסים לי תחיים עושים לי טוב. אני לא עשיתי אותם כי אחרים חשובים לי ואני לא רוצה שידאגו לי. אבל כנראה טעיתי והשיקול הזה שגוי.

"אני יכולה" בטח שאת יכולה. אף אחד לא מזלזל בך. חוץ מעצמך והדרך שבה את עושה את זה.

את עושה את זה בדרך הקלה. בדרך שתגרום לך יותר רע מטוב בסופו של דבר. ליותר כיעור מיופי.

יש דרכים אחרות לעשות את מה שאת עושה. שלא יפגעו לא בך ולא באנשים שדואגים לך.

את יכולה. בדרך הנכונה. בדרך הקשה יותר. אבל יותר מוערכת.

את יכולה.

לא היה לי קל לכתוב לך את זה. כי אני יודעת שזה יכול לפגוע. ולסכסך בינינו אבל תביני זה פחות איכפת לי מאשר שאת תהיי בסדר.

לא איכפת לי כבר אם מה שכתבתי פגע בך כי אני רק רוצה שזה יכנס אליך ולא איכפת לי איך.