פרק חדש הגיע! לכל מי שחיכה לפרק 12, הינה הוא כאן!

אל תשכחו שפתחתי טבעת במיוחד לכל מי שאוהב לכתוב, בדיוק כמוני - אוהבים לכתוב! כולם מוזמנים להצטרף!

כל מי שרוצה להיות בקבועים, שיגיד לי ואני אוסיף אותו מיד. אני מודיעה לכל הקבועים בבלוגם כשעולה פרק חדש בסיפור!

הוספתי תיבת מסרים בבלוג, כולם מוזמנים להגיב גם שם.

ועכשיו... הפרק!

פרק שנים עשר - פולש

חזרתי הבייתה בסוף יום הלימודים של יום רביעי ושוב הייתי צריכה ללכת לביתה של בלה לייבוביץ'. פתאום הופתעתי להבין שאני מאוד מסוקרנת ממנה. אני רציתי לדעת למה הבית שלה נראה כפי שהוא נראה. רציתי להכיר את הסיפור האמיתי מאחורי האישה הזאת, לדעת איך היא הייתה לפני שבעלה נפטר. מדוע כל השנים האלה לא למדה עברית, ומה לעזאזל עובר לה בראש בכל פעם שהיא רואה אותי.

האישה הייתה בודדה במשך שנים, שזה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי ילדה קטנה מאוד כשבעלה נפטר לכן אני לא זוכרת איך היא הייתה לפני. אני עדיין מקבלת צמרמורת רק מלחשוב על להיכנס לתוך הבית שלה שוב, היא נשארה האישה המפחידה מהקומה למטה. אבל עכשיו, במקום להרתיע אותי לגמרי, אני דווקא יותר מעוניינת להבין אותה ולהתקרב אליה.

צלצלתי בפעמון שבצד הדלת החלקה שנפתחה מספר שניות אחר כך. נכנסתי לדירה המטונפת, כמעט נחנקת מחוסר האוויר בבית ושמחתי להיווכח שהיא לא התלכלכה עוד יותר מלפני יומיים אפילו נראתה נקייה יותר. נעמדתי באמצע הסלון והסתכלתי על בלה לייבוביץ' שהסתכלה עליי באותו מבט מקפיא ולא ברור. כשהבנתי שהיא לא מתכוונת להגיד שום דבר, שבואו נודה שאין צורך כי במילא לא הייתי מבינה אותה, חייכתי בעצבים ואמרתי, "אז אני אמשיך מאיפה שהפסקתי, כן?" ובלי לחכות לתשובה שלא תבוא, ניגשתי למטבח והוצאתי שקית מהארון שמתחת לכיור. הפעם זכרתי להביא כפפות.

התחלתי לנקות את הסלון מכל הלכלוך שנשאר שם מהפעם הקודמת. לא נשאר הרבה ואני כבר ראיתי את האור שבקצה המנהרה. למרות שידעתי שאחרי איסוף הזבל, צריך לטאטא את השאריות הקטנות ואז לשטוף את הריצפה לפחות פעמיים, אחר כך לנקות את הקירות והחלונות והרהיטים המאובקים, את הכלים המלוכלכים, בתוך הארונות ואת השירותים. צריך גם לפתוח חלון, את זה ידעתי שאעשה ברגע שהיא תצא מהחדר.

לאחר מספר דקות, היא נכנסה לאחד מחדרי הבית ויצאה ממנו כשבידה מעיל חורפי והתקדמה לעבר דלת הכניסה. היא נעצרה מולי ולבשה את המעיל על הבגדים הגם ככה חמים שהיו עליה והצביעה לכיוון הדלת. היא כנראה רצתה לומר לי שהיא יוצאת מהבית. הנהנתי בראשי להראות לה שאני מבינה ואמרתי לה להתראות למרות שידעתי שהיא לא מבינה אותי. היא יצאה מהבית ואני נשארתי לבד, חושבת על כמה שאני לא רוצה להיות לבד בבית הזה אבל גם לא חושבת שהאישה הזאת היא הטיפוס הכי טוב להישאר איתו בבית כמו זה. היא גם כנראה סומכת עליי אם היא משאירה אותי פה לבד. כן, כאילו שמישהו ירצה לקחת מהבית הזה משהו. ת'אמת, שזו סיבה טובה להשאיר בית מבולגן ומלוכלך כמו זה - אף גנב לא ירצה לגנוב מפה.

מיד ניגשתי אל החלון שליד המטבח ופתחתי אותו. האור שהציף את הבית באותה שניה כמעט גרם לי להתעוור. אפילו לא קלטתי כמה חשוך אצלה בבית. הרגשתי רוח ואוויר צח לנשימה שנכנסו דרך החלון הפתוח לרווחה והכו בפניי, פתאום כבר לא הרגשתי שאני עוד מעט נחנקת. הלכתי לחלון שבסלון ופתחתי גם אותו, נותנת למחנק שהיה בבית לצאת החוצה ולאוויר להיכנס ולמלא אותו. הבטתי החוצה דרך החלון בדיוק בזמן כדי לראות את בלה לייבוביץ' יוצאת אל מחוץ לבניין שלנו בדרך למקום לא ידוע. רציתי לדעת לאן.

חזרתי לעבודת הניקיון. מילאתי שתי שקיות של לכלוך רק מהסלון והבנתי שהגיע הזמן לטאטא את כל השאר. חיפשתי את המטאטא בסלון ובמטבח וכשלא מצאתי אותו נכנסתי לחדר האמבטיה ולחדרים האחרים. המטאטא לא נמצא, ונשאר לי רק חדר אחד לחפש בו. החדר שלה. לא ידעתי אם הוא מחוץ לתחום בשבילי ואם אני אמורה להיכנס גם אליו באיזשהו שלב ולנקות אותו. נשארתי בדילמה קשה אבל בסוף החלטתי שאני רק אציץ כדי לראות אם המטאטא שם או לא. ניגשתי אל הדלת והנחתי את ידי על הידית, עדיין יכולה להתחרט. נו באמת נוגה, היא לא תדע כי את לא תגעי בשום דבר ואת לא תגידי לה, כי היא גם ככה לא תבין מה את אומרת. שכנעתי את עצמי וסובבתי את הידית. החדר היה נעול. וסיבוב נוסף של ידית דלת נשמע, אך זו לא הייתה הידית של החדר הזה. הסתובבתי במהרה לכיוון דלת הכניסה לבית וראיתי שהיא נפתחת באיטיות. הדמות שנכנסה הייתה גבוהה ורחבה יותר מהאישה, בלי לראות יותר מזה חמקתי במהירות לחדר הפתוח הקרוב ביותר למקום שבו עמדתי, החדר הנקי והמואר מהפעם הקודמת. גם הפעם הוא היה נקי ומואר יותר מכל מקום אחר בבית, אך זה לא היה לי אכפת כי אני הייתי עסוקה מידי בלחפש כלי נשק כנגד הפולש הבלתי רצוי. שמעתי אותו מהסלון, מתהלך בתוך הבית מזיז את שקיות הניילון הרעשניות שהשארתי שם. חיפשתי בחדר משהו שיכול לגרום לפולש נזק בלתי הפיך והחלטתי שהמחבט בייסבול שנשען על הארון הוא הדבר הכי טוב. מאיפה לאישה יש מחבט בייסבול ולמה, אני ממש לא יודעת. וכרגע זה גם לא הדבר הכי דחוף לי לברר. התקרבתי לדלת, מתכננת איך להפתיע את הפולש ולרתק אותו לריצפה בדרך הכי טובה שיש ואיך להכות אותו לפני שהוא יכה אותי, ולקוות שזה גם יצליח.

נשענתי על המשקוף והלב שלי פעם בטירוף. הרגשתי חולשה ברגליי וידיי ונשמתי מהר בלי יכולת לשלוט בנשימותיי. הייתי בטוחה שאני עוד מעט אתחיל לבכות, ולמרות הפחד לא התכוונתי לרדת מהתוכנית שלי. ידעתי שלא צריך להתקרב לאישה הזאת, רק עשיתי את זה וכבר אני יכולה להיות בסכנת חיים, ידעתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מלעבוד אצלה. הצצתי על הפולש מהחדר שבו הייתי וראיתי את גבו. זה בהחלט היה גבר. והוא היה גבוה מאוד, לבוש שחורים. זה טוב שהוא עם הגב שלו אליי, יש לי את אלמנט ההפתעה.

נשמתי עמוק ככל שיכולתי מבלי לרעוד ויצאתי מהחדר לכיוון הסלון. התקדמתי לאט וברעד לעברו של הפולש והחזקתי את המחבט קרוב לראשי, מוכן להנפה מהירה. פתאום הפולש הסתובב אליי ואני ראיתי את פניו והנפתי את המחבט בבהלה, פולטת צווחה קטנה. הוא נראה מופתע ומבוהל בדיוק כמוני והרים את ידיו אל מול גופו, כמתגונן.

"וואו!!!" הוא צעק בבהלה. המחבט שבידיי נשאר מונף באוויר, הבנתי שאני בעמדת הכוח. "לא צריך מחבטים, ילדה, אני לא אעשה לך כלום!!!" ידיו עדיין היו מול גופו והוא ניסה להרגיע אותי. הוא נראה לי מוכר מאיפשהו, אבל לא היה לי מושג מאיפה. כשראה שאני לא משתפת איתו פעולה אמר, "את יכולה להוריד את המחבט, אני מבטיח, לא יקרה לך כלום! זה בסדר, אני גר פה!"

"מה?" הופתעתי מדבריו והורדתי את המחבט. הוא נראה רגוע יותר כשהמחבט כבר לא היה באוויר והביט בי קצת המום. "מה זאת אומרת אתה גר פה?"

"זאת אומרת," עיניו סקרו אותי בזמן שדיבר, "שאני בעל המקום, ושאת, פלשת אליו." הוא דיבר בשחצנות מעט ילדותית וניסה להוכיח אותי.

מבטו ודבריו הכעיסו אותי קצת. לפני רגע הוא היה הפולש, ועכשיו זאת אני? לא נראה לי. "לא נראה לי," אמרתי באותו טון כשלו, "אתה לא גר פה, בלה לייבוביץ' גרה פה, ואני לא פלשתי אני עובדת כאן."

"כן, בלה לייבוביץ' גרה פה," הוא לא התכוון לוותר, "ואני לא חושב שאת עובדת פה, כי אם כן אני הייתי יודע."

"אם אני לא עובדת פה אז איך זה שאני כן פה?" אבל גם אני לא התכוונתי.

"זה בדיוק מה שאני מנסה להבין. מה ילדונת כמוך עושה בתוך הבית שלי." ילדונת?! מי הוא חושב שהוא?

"זה לא הבית שלך! ואני ממש לא ילדונת, אני עובדת פה!"

"אם זה לא הבית שלי, אז למה יש לי את המפתח?" הוא הוציא מפתח מכיס מכנסיו והציג אותו מול פניי. שתקתי ובהיתי במפתח מבלי לדעת מה לומר. הוא נראה מרוצה מכך והחזיר את המפתח לכיסו.

"נו?" הוא עמד מולי כמו טווס שחצן שחושב שהכל שייך לו, בבית הזה, כנראה שהוא צדק. "את מתכוונת לצאת לי מהבית או שאת מצפה גם לקפה ועוגה?"

התעצבנתי, "אתה יודע, יחסית לגיל שלך, אתה מתנהג ממש כמו תינוק!" אמרתי והסתובבתי חזרה לכיוון החדר.

"למה, את יודעת מה הגיל שלי?" כנראה שהצלחתי לעצבן אותו. הוא הלך אחריי לתוך החדר.

"שלושים?" אמרתי מבלי להסתובב.

"עשרים ושבע!" הצטדק בחיוך מנצח.

"עדיין... תינוק!"

"מה בדיוק את יודעת?" הוא נשמע מתבכיין. הסתובבתי אליו והוא נעמד מולי בשילוב ידיים.

"אולי אני לא יודעת הרבה, אבל אני יודעת שככה, "הצבעתי על כולו בבוז, "גבר בן עשרים ושבע לא צריך להתנהג."

"אבל בכל זאת קראת לי גבר!" אמר בקול רגוע כל כך, שגרם לי לרצות להעיף אגרוף ישר לפרצוץ המרוצה שלו.

"סליחה, מצטערת, טעות שלי!" השבתי.

"סליחה! זה בסך הכל מה שרציתי לשמוע ממך. זה היה כל כך קשה?" הוא צחק לי מול הפנים. האחיזה שלי במחבט התהדקה.

"אתה מודע לזה שאני זאת שמחזיקה את המחבט, נכון?" אמרתי במרירות.

"המחבט שלי." אמר בחיוך מרוצה ומשך את המחבט מידי. "עכשיו, את יותר ממוזמנת ללכת."

"אני עובדת כאן. בשביל בלה לייבוביץ', ואתה כבר אמרת שהיא כן גרה פה אז אין מצב שאני הולכת מפה, אלא אם כן היא תגיד לי ללכת." התיישבתי על המיטה שבחדר כאות מחאה.

הוא הבין שאין בידיו יותר מה לעשות כדי לגרום לי ללכת, לכן פשוט עזב אותי יושבת על המיטה לבד. שמעתי רשרוש מהסלון ואז דלת נפתחת ונסגרת. ושוב הייתי לבד בבית של בלה לייבוביץ'. לפתע נזכרתי מאיפה האיש הזה כל כך מוכר לי. זה אותו בחור צעיר שראיתי דרך חלון הבית שלי באחד הימים. רק שאז הוא היה הרבה יותר נחמד ושקט והרבה פחות כאב ראש. כבר אמרתי שידעתי ששום דבר טוב לא יצא מלעבוד פה?

אני מאוד מקווה שאהבתם את הפרק, אני יודעת שאני כן. חיכיתי מלא זמן לפרק הזה ואני מקווה שהתגובות חיוביות.

יש עיצוב גם חדש לבלוג, תודה רבה ל-mix4u על העיצוב המדהים! תגובות עליו יתקבלו בברכה.

אז, תגובות בבקשה :)