היי לכולם!

אני ממש מצטערת שהפרק הזה בא בכזה איחור, אבל אני עכשיו בי"ב והמורים לא ממש נותנים מנוחה כבר על תחילת הלימודים, ועם כל השיעורים והמבחנים שהספיקו לעשות לנו, הייתי צריכה גם לכתוב את הפרק הזה. אז אני מקווה שעדיין נשארו כמה קוראים בבלוג שישמחו לקבל את הפרק הזה ויגיבו.

נא לא לשכוח את הטבעת אוהבים לכתוב, מוזמנים להצטרף אם אתם מזדהים עם התיאור.

כל מי שרוצה להיות לקבל עידכון בבלוגו בכל פעם שעולה פרק חדש מוזמן להגיד לי בתגובות ואני אוסיף אותו לקבועים.

ועכשיו תופים...

הפרק!

פרק ארבעה עשר - סרט מתח

יום שישי הגיע, סוף השבוע. ישבתי בסלון ביתי מול הטלויזיה, משחקת בקליפס קטן, כשהנייד שלי צלצל. הצלצול של ליהי התנגן בקול ברחבי הבית הריק, שלחתי את ידי והרמתי אותו אל אוזני.

"היי." ברכת שלום שיגרתית.

"היי. מה קורה?" שאלה ובלי לחכות לתשובה הוסיפה, "כבר החלטת מה ללבוש?"

"ללבוש לאן?" שאלתי, לא מבינה.

"לסרט..." ענתה, גם היא לא מבינה.

"מה, איזה סרט?" שאלתי, מתחילה קצת להתעצבן.

"שאנחנו הולכים אליו היום."

"אנחנו הולכים לסרט היום?" עכשיו התחלתי להיעלב כי אף אחד לא הזמין אותי לשום סרט.

"את לא יודעת?" ליהי נשמעה מופתעת.

שתיקה מביכה. אף אחת לא אמרה דבר. אני, כי הרגשתי שדחפו אותי החוצה וליהי, כי גילתה שאני לא יודעת על הסרט.

"חשבתי ששגיא דיבר איתך..." אמרה בשקט.

"לא..." יכלו לשמוע את העלבון בקול שלי.

"אני מצטערת... הייתי צריכה להתקשר בעצמי..." היא מלמלה בצד השני של הקו. לא עניתי, רציתי לאפשר לה להתבשל בחרטה שלה. ומצד שני, איזה חבר יבקש סליחה כשהבין שטעה?

"באיזו שעה?" קטעתי את המלמולים שלה.

"בשש." שמעתי את החיוך בקולה.

"תהיי אצלי בחמש?" חייכתי גם אני.

"ברור."

"איזה סרט זה?" שאלתי.

"הטוסטסטרון נכנע לאסטרוגן הפעם וזאת קומדיה רומנטית. את יודעת, ההיא עם ג'סטין טימברלייק." צחקה.

"כן! מלא זמן שאני רוצה ללכת לראות אותו. מעולה! יהיה כיף!" קראתי.

"אז נראה אותך כבר." אמרה.

"כן..." ניתקנו וישר רצתי להתארגן, לא היה אכפת לי שזה רק בעוד ארבע שעות.

תכננו להיפגש כולנו בתחנת האוטובוס. כשאני וליהי הגענו לתחנה, ולרי, מתן ושובל כבר היו שם. היינו צריכים לחכות גם לעומר ושגיא ואז לתפוס את האוטובוס של שש לסינימה. בנתיים דיברנו על הסרט. ולרי הראתה התלהבות בדיוק כמוני, מתן נחר בבוז וגילגל עיניים בלי סוף ושובל נראתה אדישה לגמרי. עברו כמה דקות מאז שאני וליהי הגענו לתחנה ועומר ושגיא עדיין לא הופיעו. האוטובוס כבר הגיע והבנים עדיין לא נראו באופק. היינו צריכים לעלות על האוטובוס הזה אם רצינו להספיק בזמן לסרט. כולנו ניסינו לעקב את הנהג שלא נראה מרוצה במיוחד. מתן ושובל התווכחו איתו במשך כמה דקות, אפילו האנשים שעל האוטובוס הפגינו את עצבנותם, אבל לנו לא היה אכפת, זה מנע מהנהג לנסוע. פתאום ראינו את שני הבנים רצים במהירות לקראתנו ולקראת האוטובוס.

"הינה הם הגיעו!" ליהי קראה אל הנהג שעשה פרצוף.

"כמה זמן לקח לכם להגיע הינה?" שאלתי את שגיא וחיבקתי אותו.

"מצטערים, לא יקרה שוב." הוא אמר בחיוך, יותר לנהג מלנו.

ולרי, עומר, שובל ומתן נכנסו לאוטובוס ואני עמדתי להיכנס אחריהם בדיוק ברגע שראיתי עוד דמות מתקרבת לכיוון האוטובוס. רוחי ירדה בבת אחת.

"היי שירי!" ליהי נופפה בידה לקראתה. הסתכלתי עליה במבט זועם. והיא החזירה לי מבט שואל, "מה?"

"לא סיפרת לי שהיא גם מצטרפת אלינו." לחשתי לעברה בזמן ששגיא ושירי מתחבקים מאחורי.

"לא?" ליהי נראתה מתחמקת, "הייתי בטוחה שהזכרתי את זה..."

כיווצתי את עיניי לעברה, "יש הרבה דברים שאת מחסירה ממני לאחרונה." היא הייתה מובכת ולא אמרה דבר. נעצתי בה את עיניי עוד כמה שניות ונכנסתי לאוטובוס. בתור עונש, התיישבתי ליד שובל. שובל לא הבינה מה קורה וליהי נראתה פגועה. הלב שלי נמחץ, אבל קיבלתי את התגובה שרציתי.

ירדנו מהאוטובוס וישר ליהי תפסה את ידי.

"אני מצטערת על היום, עם הסרט ועל זה ששכחתי לספר לך שגם שירי באה איתנו..." אמרה במהירות.

"זה בסדר, סלחתי לך בשניה שראיתי אותה." אמרתי.

היא חייכה, "אבל אני לא מבינה דבר אחד..." אמרה.

"מה?"

"למה זה כל כך מפריע לך ששירי פה?"

"זה לא..." התחמקתי, "פשוט הייתי בטוחה שנהיה רק אנחנו..."

"את לא אוהבת אותה!" לחשה בהפתעה.

"לא! זה לא זה!" ניסיתי להסביר את עצמי, אבל ליהי לא ויתרה. היא הכירה אותי יותר מידי טוב.

"אני לא מאמינה! סוף סוף כשלשגיא יש חברה, הידידה הכי טובה שלו שונאת אותה!" היא הרימה את קולה קצת.

"אני לא שונאת אותה!" אמרתי והבטתי אחורה לבדוק אם מישהו שמע, "ותנמיכי את הקול שלך אני לא רוצה ששגיא ישמע..."

"אז את כן שונאת אותה!" לחשה. לקחו לי כמה שניות להודות, אבל בסוף, הנהנתי בחיוב.

"אבל אני חושבת ששונאת זו מילה גדולה מידי..." הגנתי על עצמי.

"מהמ... תספרי לי הכל אחרי זה. עכשיו צריך לראות את הסרט שחיכינו לו כל כך הרבה זמן!" אמרה וקפצה בהתרגשות.

כן. הקומדיה הרומנטית עם ג'סטין טימברלייק שרציתי לראות כל כך. כבר הרבה זמן שאני רואה את הטריילר של הסרט הזה ואני מתה לראות אותו. שנייה. זו קומדיה רומנטית... רומנטית... העיניים שלי קפצו מיד לשירי הצוחקת ולשגיא המאושר. רומנטי. אני הבאתי אותם למצב שבו הם יוכלו להימרח אחד על השני בחושך מול קומדיה רומנטית, ולהתמזמז בלי הפסקה. אסור לזה לקרות!

כולם נכנסו לסינימה ונעמדו ליד הקופות בתור לקנות כרטיסים לקומדיה הרומנטית.

"לא קומדיה רומנטית!" אמרתי לפתע. ביטלתי לחלוטין את האפשרות לראות סרט מז'אנר הקומדיות הרומנטיות.

"למה לא?" ליהי וכל הבנות הסתכלו עליי מוזר. הן יודעות שאני דווקא מחבבת את הז'אנר הזה, במיוחד אחרי איך שדיברתי על הסרט שתכננו לראות ממש עכשיו.

"חשבתי שאת אוהבת את זה." ולרי כיווצה את עינייה בחשד.

"דיברת על הסרט ממש בהתלהבות..." ליהי ניסתה להבין את ההחלטה הנחושה שהבעתי בפתאומיות.

"פשוט לא בא לי על זה!" אמרתי נחרצות והמשכתי להביט בכל הסרטים שהקרינו בבית הקולנוע, על מנת לבחור אחד.

"אפילו אנחנו וויתרנו על סרט אחר, כדי ללכת לראות את הסרט הזה." עומר הצביע על הבנים האחרים ועל עצמו.

"לא הולכים לראות קומדיה רומנטית!" הווטו ששמתי היה בלתי שביר לחלוטין, לכן אף אחד לא הביע יותר התנגדות בשום דרך שהיא.

"אז מה את כן רוצה לראות?" שירי שאלה בקולה המתוק.

חייכתי בעדינות מוגזמת לשמע קולה, "סרט אחר..." טיילתי בעיניי על שאר הסרטים שמקרינים בשעה הקרובה ולבסוף עיניי נפלו על סרט מז'אנר אחר, "סרט מתח!" אמרתי וחייכתי, מרוצה.

הבנים חייכו והסכימו מיד, הבנות השמיעו קולות מחאה בודדים אך לא התנגדו יותר מידי. קנינו את הכרטיסים שלנו והלכנו לכיוון האולם. שמחתי שאנחנו הולכים לראות משהו שיכול להקפיץ אותנו מהכיסאות שלנו ושאי אפשר להימרח בו אחד על השני בשקט. היא רק תיבהל ותחזיק לו את היד ואז הוא יחבק אותה והיא תשים את הראש שלה על כתפו ו... יכול להיות שגם זה לא היה רעיון כל כך טוב.

נכנסנו לאולם הקולנוע וחיפשנו את השורה שבה ישבנו.

"איפה את יושבת?" ליהי שאלה אותי והביטה בכרטיס שלה.

"בכיסא תשע עשרה..." עניתי אחרי שקראתי את הכתוב על הכרטיס שלי. "את?"

"חמש עשרה." ענתה וחייכה ונופפנו בידינו לשלום בצחוק.

התיישבנו במקומות שלנו בתוך אולם הקולנוע. לצידי ישבו עומר ו-ולרי כשהיא מצד שמאל והוא מימין. באותו רגע שהבנתי זאת, עברה במוחי מחשבה לנסות לקרב בניהם. ולרי הרי התוודתה בפניי שהיא אוהבת את עומר, אבל מתביישת לספר לו על כך. אז למה שאני לא אתן לה דחיפה קטנה ומשם היא תמשיך.

"עומר," פניתי אליו והוא הסתכל עליי, "תחליף איתי מקום, קר לי פה ואני חושבת שאצלך יותר נעים."

"נראה לי שאצל כולם המזגן מקרר אותו דבר." אמר.

"נו... ממש קר לי פה! תהיה חמוד כמו שאני יודעת שאתה!"

"את רוצה שאני אחפש לך משהו חם ללבוש?" שאל בחביבות.

"פשוט תחליף איתי!" כמעט צעקתי.

"אוקיי..." ראיתי עליו שהוא טיפה נבהל והחליט שכנראה זה לא כזה שווה להתווכח איתי היום. שמחתי שהוא בחר לא לשאול יותר מידי שאלות, כי עכשיו הוא יכול לשבת ליד ולרי ואני אוכל להשגיח על שגיא ושירי יותר מקרוב, כי המושב של עומר היה ליד המושב של שגיא. התיישבתי במקום החדש ליד שגיא והוא, ששם לב שאני ועומר החלפנו מקומות, הסתכל עליי בחיוך לא מבין.

"מה קרה? היה לך יותר מידי קשה להיות רחוקה ממני?" הוא התבדח, אך חיכה לתשובה. מאחוריו הציץ ראשה של שירי שחייכה אף היא.

"נראה לך?!" קלעת בול, "הזווית יותר טובה!" אמרתי והתמקמתי במקומי, מאושרת מכך שהורדתי שני ציפורים במכה אחת. התחלתי לשחק עם הקליפס שלי בעצבנות קלה.

הסרט כמעט עמד להתחיל כששמעתי את ליהי לוחשת לעברי מאחורי ראשה של שירי. היא נראתה לחוצה אך עם זאת שמחה. היא החוותה בראשה לאחור, בתנועה קטנה ולא בולטת, בלי להוציא מילה מפיה. הבטתי לאחור ועיניי נפלו ישר על מה, או יש לציין על מי, שהיא התכוונה אליו. בן קליין ואלון לב בדיוק נכנסו לאולם הקולנוע שאנחנו ישבנו בו. התלוו אליהם עוד כמה חברים שלא עיניינו אותנו במיוחד. הסתכלתי על ליהי, והיא נראתה לחוצה ביותר, פניה האדימו במקצת והיא גלשה טיפה בכיסאה. חזרתי להסתכל על הבנים שהתקדמו לעברינו יותר ויותר, אחד מהם פתאום קלט שאני מסתכלת עליו. קפצתי בחזרה עם פניי לכיוון המסך הגדול וגם אני גלשתי מעט בכיסא, אולי אני איעלם לגמרי... הסתכלתי על ליהי בשנית, פותחת את עיני לרווחה בלחץ. שמעתי אנשים הולכים מאחורי ראשי. לא הייתי מסוגלת להסתובב.

שגיא פתאום קלט אותי יושבת חצי על הגב, "הכל בסדר?" הוא שאל. הנהנתי בחיוב וחייכתי חיוך עקום. לפי תגובתו הבנתי שהוא לא מאמין. הוא הסתכל אחורה בזהירות ואז סובב את ראשו בחזרה אליי. הוא חייך חיוך משועשע ופנה אל שירי. רשע אחד, הוא צוחק עליי. הקליפס חזר לפעולה. לבסוף החלטתי שאני מגזימה קצת, לכן התיישרתי לאט לאט בכיסא מנסה להתעלם מהתזוזות שיש מאחוריי.

האורות באולם כבו והסרט התחיל. בתחילת הסרט עניין אותי רק מה שקורה מאחורי הראש שלי. ורק לאחר כמה זמן שקעתי בסרט ושכחתי מי יושב בכיסאות מאחוריי.

כשהסרט נגמר אני וליהי רצנו החוצה לכיוון השירותים, מתפוצצות מצחוק.

"אני לא מאמינה שהם פה! ובאותו סרט שאנחנו ראינו!" ליהי אמרה באושר ואז חיבקה אותי חזק, "והכל בזכותך! אם היינו בסוף הולכים לראות את הסרט שתכננו לראות, לא היינו פוגשות אותם!"

"יש בזה משהו..." חייכתי בגאווה.

"ומה בדיוק הלך שם עם שגיא?" היא שאלה לפתע, "ראיתי אותך מחזיקה לו את היד וכאלה..." לאורך כל הסרט שמרתי על שגיא מפני שירי, אם היא הייתה מחזיקה לו את היד גם אני החזקתי, אם היא הייתה שמה את הראש שלה על הכתף שלו, הייתי משתעלת כדי שהוא ידאג לשלומי ואז היא תוריד אותו.

"שום דבר מיוחד." עניתי. היא קיבלה אסאמאס.

"הם קוראים לנו לבוא. אולי נחזור באותו אוטובוס כמו של בן!" היא אמרה בהתלהבות ומשכה אותי בידי אל מחוץ לשירותים.

פגשנו את כולם מחוץ לסינימה ועלינו על האוטובוס הבייתה. וכמו שליהי קיוותה, בן ואלון היו שם. היא התרגשה ומשכה את כולנו לשבת במושבים קרובים אליהם. אולי סוף סוף היא באמת תאזור אומץ ותדבר עם בן.

האוטובוס החל לנסוע. ליהי וולרי החלו לדבר בקול רם וצחקקו ושיחקו בשיערן, בדיוק כמו הבנות ליד הברזייה באותו יום שפגשתי את בן ואלון ודיברתי איתם בפעם הראשונה. לעומת שתיהן, הבנים וחבריהם ישבו בשקט מוחלט, לא נשמע ציוץ מכיוונם. אני הייתי דיי בטוחה שהם מקשיבים לשיחה של ליהי וולרי, ששירי הצטרפה אליה במהירות. שובל גילגלה עיניים, שגיא חייך והסתכל על שירי מתחברת עם הבנות, מתן ועומר דיברו ביניהם ולא כל כך שמו על השיחה של הבנות ואני הייתי מעופפת לגמרי. לא הקשבתי לשיחה ולא הייתי חלק ממנה. מידי פעם שמעתי חלקי משפטים ומידי פעם מחשבותיי נדדו לבן ואלון, שבטח סובלים מכל שנייה. זה גרם לי לצחקק בשקט.

"זה בטח משגע לשבת בשקט לידן..." שמעתי קול גברי מאחוריי. הסתובבתי באחת וראיתי את הדובר מביט בעיניי.

"מתרגלים." אמרתי לפני שהצלחתי לעכל שאלון לב מדבר אליי. זוויות פיו התעכלו קלות למעלה. סקרתי את פניו והתעכבתי קצת על שפתיו, שהרכיבו את החיוך הכי יפה שקיים.

"נוגה, נכון?" הוא לחש לעברי.

"כן." הוא זוכר.

"אלון." אמר ושלח את ידו אליי. לחצתי אותה באיטיות, מתעכבת מעט, אך זה לא נראה כאילו זה מפריע לו יותר מידי. לבסוף שיחררנו את ידינו אחד מהשני. הבטתי בעיניו הכחולות-כחולות והוא הביט היישר בשלי. פרפרים התעופפו לי בתוך הבטן והרגשתי איך פניי בוערות באדום. זה גרם לי להפנות את מבטי ממנו. העברתי את תשומת ליבי אל ליהי שעדיין דיברה עם ולרי ושירי. התפלאתי שהיא לא שמה לב לשיחה שלי ושל אלון. ואולי השיחה לא התקיימה בכלל? יכול להיות שדמיינתי את זה? אני ממש משתגעת!

האוטובוס עצר בתחנה שלנו וכולנו קמנו ממושבינו. ירדנו מהאוטובוס וליהי תפסה את ידי, מידי פעם מציצה אחורה כדי לראות את בן יורד מהאוטובוס. כולם ירדו והתחלנו ללכת. ליהי התבאסה שלא יצא לה לראות את בן יותר, אך השלימה עם גזר הדין.

"נוגה!" שמעתי קול קורא. הסתובבתי וראיתי את אלון לב רץ לקראתי. קפאתי במקומי וליהי לידי.

"הפלת את זה." הוא הושיט לי את הקליפס שלי. ישר שלחתי את ידי לכיוון השיער, לא הרגשתי אפילו שהוא חסר. לקחתי ממנו את הקליפס נוגעת קצת באצבעותיו.

"תודה." לחשתי ואז הסתכלתי בעיניו.

הוא חייך, "ד"ש לדפנה." אמר ורץ חזרה לחבריו. אני וליהי המשכנו לעמוד במקומנו, קפואות והמומות, מסתכלות על בן ואלון מתרחקים לכיוון השני. הפעם לא דמיינתי, גם ליהי ראתה את זה! לאחר כמה שניות שבהן עיכלנו את מה שקרה. ליהי הביטה בי.

"את קולטת מה קרה כאן עכשיו?" היא אמרה מתרגשת, "אלון לב הרים משהו שהפלת!" היא הצביעה על הקליפס שבידי. לא יכולתי שלא לחייך.

" הוא הרים את הקליפס שלך ורץ כדי להביא לך אותו!" היא כמעט צעקה. התחלנו ללכת לכיוון הבתים שלנו. "ומה הקטע הזה עם דפנה?" אני רק שתקתי והקשבתי לה, "'ד"ש לדפנה', הוא חיפש משהו להגיד לך!" היא לא הפסיקה, "הוא לגמרי רוצה אותך!"

"אוי, תפסיקי..." אמרתי אבל לא התכוונתי. כל כך שמחתי שהוא דיבר איתי וכבר התחלתי להאמין לכל השטויות שליהי בירברה עליהם.

"שום תפסיקי, אני רצינית! אלון לב רוצה אותך!" היא צווחה, "אז נוגה," היא עיוותה את קולה ואיגרפה את ידה כאילו היא מחזיקה מיקרופון מול פיה, "איך זה מרגיש כשאלון לב אוהב אותך?"

צחקתי קלות, "ליהי... את פשוט חייה בסרט!"

ארוך, לכבוד החג ובגלל האיחור המזעזע... מקווה שהתגובות רק טובות!

חג שמח לכולם!