היי לכל מי שחיכה לפרק חדש, הינה הוא כבר כאן. אני מצטערת על האיחור, אבל כדי לפצות הפרק ארוך יותר מכל פרק אחר שהיה. אז תהנו.

כולם מוזמנים להצטרף לטבעת שפתחתי: אוהבים לכתוב!

* מי שרוצה להיות קבוע בבלוג, שיגיד לי בתגובות. אני מודיעה לכל הקבועים כשעולה פרק חדש!

ולפרק..

פרק חמישה עשר - הפתעה בבית הספר

מתחילת ההפסקה הגדולה ביום ראשון, לא הפסקתי לדבר על שגיא ושירי. כל המחשבות שהיו לי והשאלות, כל הכעס שהספיק להצטבר מהפעם הראשונה שפגשתי אותה וגם כל הרגשות בנוגע ליום שישי התפרצו בבת אחת עם היציאה שלי ושל ליהי מהכיתה לכיוון השירותים של כיתות ט'.

"למה אנחנו הולכות לשירותים של כיתות ט', בעצם?" עצרתי את השיחה שלנו והסתכלתי סביבי.

"נעלו את שלנו, מתקנים שם משהו..." ליהי ענתה.

"אוקיי," פתחתי את דלת השירותים ונכנסתי פנימה וליהי אחריי, "אני אומרת לך, היא לא בשבילו. יש בה משהו שנראה לי מזויף."

"ולי נראה שמישהי מקנאה!" ליהי התגרתה.

"ממש! רק אני!" נעמדתי מול המראה, מקשיבה לצחוקה של ליהי מהדהד בחדר הריק.

"את בטוחה שאת לא בקטע שלו פתאום?" שאלה ברצינות.

הבטתי בה, "אני בטוחה! הוא כמו אח בשבילי." מזל שהיא לא יודעת שאהבתי אותו פעם, היא לא הייתה נותנת לי מנוחה.

"יופי, אז עכשיו את יכולה להגיד לאלון לב שאת רוצה להיות חברה שלו!" אמרה בהתרגשות. רק שמעתי את שמו וכל הבטן שלי התמלאה פרפרים. אך אני לא מרשה לעצמי להידלק עליו כמו שליהי דלוקה על בן.

"ליהי, אני מנסה להוציא את התסכולים שלי על שירי ושגיא ואת מעבירה נושא כאילו הנושא הזה לא חשוב!" אמרתי לה והיא רק צחקה.

"הנושא חשוב, אבל גם אלון!" אמרה.

"אי אפשר לדבר איתך..." מלמלתי ונכנסתי לתוך אחד מתאי השירותים.

"אני באמת לא מבינה מה מציק לך בה," שמעתי את קולה של ליהי מעבר לדלת, "היא ממש חמודה, לאף אחד מאיתנו לא הייתה בעיה להתחבר איתה, רק לך. את בטוחה שאת לא רוצה את שגיא?"

"כן!" הורדתי את המים ויצאתי מתא השירותים, "אני בטוחה!" שטפתי ידיים.

"טוב, אז אני מאמינה לך. אני פשוט לא מאמינה ש'היא נראית לי מזויפת' זו הסיבה האמיתית שאת שונאת את שירי."

"עוד פעם שונאת? אני לא שונאת אותה, היא פשוט לא הבנאדם האהוב עליי." אמרתי. ליהי צחקה ויצאה מהשירותים.

"או-או!" ליהי פתאום אמרה בשקט ובהתה במשהו מולה.

"מה?" שאלתי, לא מבינה. ניסיתי לראות בעצמי על מה היא מסתכלת, אבל לפני שהספקתי ליהי דחפה אותי במהירות חזרה לתוך השירותים.

"זה לא משנה... אנחנו יכולות להישאר כאן לעוד כמה דקות. אני ממש צריכה את המראה." אמרה, מתחמקת מהשאלה שלי ונעמדת מול המראה.

"ליהי, מה זה?" ובלי לחכות לתשובה פתחתי את הדלת של השירותים והצצתי החוצה, ליהי קפצה ממקומה וניסתה למנוע ממני לראות מה יש בחוץ, אך היה מאוחר מידי. ראיתי אותו. את דניאל, עומד על רחבת הדשא שמול כיתות ט'  ומדבר עם שני מורים. גם פה הוא רודף אותי? הוא לא אמור להיות כאן בכלל, הוא אמור להיות בבית הספר שלו, לומד!

"אני באמת לא מבינה מה הוא עושה כאן." ליהי אמרה לאחר כמה שניות.

"חשבתי שנפטרנו ממנו כבר." אמרתי באדישות והמשכתי לבהות בו, צוחק. זה הרגיז אותי שהוא צוחק. הוא צריך לבכות. לבכות מהבעיטה החזקה לביצים שלו שכרגע בעטתי בתוך הראש שלי. ליהי הסתכלה עליי מסתכלת עליו וחיכתה לאיזו תגובה 'הגיונית' מצידי.

"את רוצה שנלך להרביץ לו?" שאלה בשקט שגרם לי לצחוק.

"איך את קוראת את המחשבות שלי?" שאלתי והיא חייכה.

"תראי, את חייבת לעשות משהו בנוגע אליו. הוא חושב שהוא יכול לשחק לך עם הלב, לשבור ולמעוך ולרסק לך אותו ואז אחרי שהוא כמעט התאושש לגמרי לחזור הינה ולעשות לך בדיוק את אותו דבר בלי שתחזירי?" היה נראה כאילו היא רושפת אש.

"קצת הגזמנו עם כל ה-למעוך ולרסק את לא חושבת?" אמרתי, מעט המומה מהתגובה שלה.

"מה, לא הרגשת ככה?" שאלה.

"הוא שבר לי את הלב, אבל לא הייתי בוחרת לתאר את זה ככה, בכזה חוסר אונים."

"טוב." אמרה חלושות, ישר חשדתי, "אז אני מבינה שאת לא רוצה להחזיר לו על כל מה שהוא עשה לך לפני שנה... בסדר, איך שאת רוצה. זאת לא בעיה שלי אחרי הכל."

גלגלתי עיניים, זה היה חייב להגיע מתישהו, "אני כן רוצה..."

"יופי!" היא קפצה וצעקה מהתרגשות, "אז מה נעשה? נשתמש בו בתור שק חבטות, או שנבקש מאחותך לדרוס אותו, את הרי יודעת איך היא נוהגת..." היא עיוותה את פרצופה ואז הוסיפה בלחישה, "תמיד אפשר להגיד שזו הייתה תאונה..."

צחקתי, "לא. לא נשתמש באלימות פיזית, נמצא דרך אחרת להחזיר לו."

היא הסתכלה עליי בעיניים מבריקות ובמבט גאה, הניחה את ידה על בית החזה ואמרה, "אף פעם לא התגאיתי בך כמו שאני גאה בך עכשיו!"

צחקתי. פתאום שמעתי דפיקה קטנה שהגיעה מכיוון תאי השירותים.

"שמעת את זה?" שאלתי את ליהי.

"את מה?" היא שאלה בחזרה.

"ה-בום הזה."

"מה? נוגה, את כבר יודעת שלפעמים הראש שלך מחליט לגרום לך לשמוע קולות מוזרים. עכשיו את חייבת להיות רצינית, כי זה נושא חשוב. את צריכה לצאת מהשירותים 'ולהתקל' בדניאל בכוונה, כדי שהוא יראה אותך שוב וכמה שאת יפה וטוב לך, ואז הוא יצטער ויבין שהוא פשוט אידיוט ושזה ממש לא שווה להיות חרא של בן אדם ולפגוע ככה באנשים."

"אוקיי, סיימת?" זירזתי אותה בלחץ.

"כן. לא!" הברקה נוספת עלתה במוחה, "אולי כדאי שגם תתפסי לך איזה בן מהשכבה כדי להראות לו שאת באמת התגברת עליו, ועל המשחקים הילדותיים שלו! שעכשיו את בקטע של גברים אמיתיים ולא בקטע של בנים תינוקיים!" חייכה בהערכה עצמית.

"להראות לו שאני בקטע של 'גברים' ולא של 'בנים תינוקיים' בכך שאני יוצאת עם מישהו שהוא יותר קטן ממנו?" עשיתי פרצוף ציני.

"כן... לא חשבתי על זה עד הסוף..." אמרה במחשבה שנייה.

"טוב, נראה כבר מה נעשה..." אמרתי והצצתי לכיוונו. הוא היה לבד עכשיו, זה הזמן.

יצאנו החוצה והעמדנו פנים שאנחנו מדברות אחת עם השנייה ולא מבחינות בו עומד לבדו באמצע רחבת הדשא הגדולה. התקרבנו אליו יותר ויותר, עדיין מדברות אחת עם השנייה. הוא המשיך לעמוד במקומו בשקט ומזווית עיני ראיתי שהוא זיהה אותי.

היינו רחוקות ממנו רק בכמה מטרים כשהחלטתי שזה מספיק קרוב כדי להתייחס אליו, "או, היי!" אמרתי מזייפת הפתעה כשעברנו לידו.

"היי, נוגה!" הוא חייך וזה הזיז אצלי משהו.

"מה... מה אתה עושה פה?" שאלתי כאילו אנחנו חברים טובים.

"באתי לבקר, את יודעת. חברים, מורים..." ענה, עדיין מחייך.

חייכתי גם אני, חיוך מאולץ ולא אמיתי אפילו קצת. אבל הייתי חייבת לגרום לו להאמין שאצלי הכול בסדר.

"אז, מה שלומך?" הוא אמר לאחר שתיקה קצרה ומעט מביכה.

"טוב..." עניתי קצרות, "ואתה?" שאלתי מתוך נימוס בלבד, אני לא באמת רציתי לדעת איך הוא מרגיש, אלא אם כן הוא מרגיש רע.

"טוב." ענה. מבין שנינו, הוא נשמע הרבה יותר משכנע.

"יופי..." אמרתי, כדי למנוע עוד שתיקה. אבל היא בכל זאת הגיעה. עמדנו סתם אחד מול השני וליהי לצידי. לא הבטנו בעיניים של השני ולא אמרנו כלום, אך למרות המבוכה והשקט אף אחד מאיתנו לא עזב את מקום המפגש.

"אז מה אתה אומר עליה?" ליהי פתאום התערבה, "הורידו את הקוביות והשיער שלה ארך, פלא שהיא לא תפוסה." התרגזתי מדבריה, ורק רציתי להעיף לה סטירה באותו רגע. עכשיו הוא יבין מה הן מנסות לעשות ורק יצחק עליהן בסתר והוא יחשוב שאני אפילו עוד יותר פתטית ממה שהוא כבר חושב.

"צודקת." הוא אמר. אם לא הייתי מסתכלת בעיניו ברגע שאמר זאת הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי. הוא הביט בי באכפתיות ועיניו שידרו רק כנות, כאילו זה באמת מה שהוא חושב. לא ידעתי מה להרגיש באותו רגע. הבטתי קצרות בליהי שגם נראתה מופתעת מהכנות שהתגלתה אצלו. שוב עמדנו בשקט, הפעם רק אני באי נוחות. הוא הפגין יותר ביטחון.

הוא שבר את השתיקה, "האמת, אני שמח שנתקלתי בך." חייך חיוך קטן.

"באמת?" הופתעתי. אני לא מבינה למה הופתעתי כל כך לשמוע את זה, הרי הוא בטח רצה לענות אותי עוד קצת, אז הגיע הינה על מנת לעשות זאת. באותו רגע ראיתי את שגיא, מתן ועומר מתקרבים לכיווננו במהירות. גם דניאל ראה אותם, וזה גרם לו לגחך ועצר בעדו מלדבר. לא ראיתי בעיניי את שובל או את ולרי, אך גם לא היה לי אכפת איפה הן באותו רגע.

הבנים נעמדו לידינו וניסו להבין מה קורה ומבט כעוס על פניהם. דניאל לא היה לחוץ מהמבטים שלהם, הוא דווקא נראה מאוד משועשע.

"מה אתה עושה פה?" שגיא התחיל.

"למה אתה שואל? יש לך בעיה?" דניאל התגרה.

"כן יש לי בעיה! איתך!" שגיא התעצבן עוד יותר והתקרב אל דניאל. דניאל נראה ממש מרוצה. אני וליהי נבהלנו, כי חשבנו ששגיא עומד להרביץ לו בכל רגע, ומי שיסתבך מכל זה יהיה שגיא.

"לא, לא, לא צריך להתחיל עם פעילות פיזית עכשיו." נעמדתי בין שניהם, "הכול בסדר." אמרתי לשגיא בשקט כדי להרגיע אותו. הוא עצר את עצמו מלהרביץ לדניאל אבל לא ממש נרגע. דניאל נראה משועשע אפילו יותר.

"אתה יכול להירגע, לא באתי הינה כדי לעשות צרות..." דניאל אמר וניסה לבלוע חיוך בלי להתאמץ יותר מידי. גם זה לא הרגיע את שגיא. "אני בסך הכל רוצה לדבר עם נוגה." הוא הביט בי בעיניים מבריקות ומלטפות שגרמו לי לבלוע את הרוק שלי במהירות.

"והיא ממש לא רוצה לדבר איתך, אז אתה יותר ממוזמן להתנדף מפה!" שגיא התפרץ. הוא זרק את המילים האלו החוצה מבלי להתייעץ איתי אפילו. ואני שקלתי ברצינות רבה לדבר עם דניאל, אף על פי שלא רציתי, זה פשוט סיקרן אותי לדעת מה יש לו להגיד. ידעתי שאסור לי לחשוב בקול רם ליד שגיא, לא בנושא הזה. הוא גם ככה היה על סף פיצוץ, לא רציתי להרתיח אותו יותר.

דניאל חייך, "אני לא חושב שההחלטה הזו תלויה בך." יכולתי לשמוע את השיניים של שגיא חורקות בזעם. קראתי נכון את הבעת פניו של שגיא ונעמדתי במהירות בינו לבין דניאל, לפני שיעשה משהו שיתחרט עליו.

"טוב," אמרתי במהירות, "היה מאוד נחמד לראות אותך, אבל שגיא צודק." אמרתי לדניאל בזמן שהדפתי את שגיא קלות בידי. נעמדתי בינו לבין עומר, והבטתי בדניאל ובתגובתו.

"תראי," הוא אמר רגוע לגמרי, "אני מבין למה את ישר שוללת את ההצעה שלי, אבל אני באמת אשמח אם תסכימי לדבר איתי." הרגשתי שההסכמה עומדת על קצה לשוני, אבל עצרתי בעצמי ושכנעתי את עצמי לא לומר דבר. ובמהלך אגואיסטי וחסר מחשבה תפסתי את ידו של עומר בידי ושילבתי את אצבעותיי בין אצבעותיו. התקרבתי אל עומר יותר מהמרחק המוסכם בין ידידים וחייכתי אליו כשהסתכל עליי מופתע.

ישר הבטתי בדניאל. רציתי לגרום לו לקנא, להכאיב לו שאני כבר מסודרת ושאני לא צריכה אותו יותר בחיי. הייתה לו הבעה מוזרה על הפנים, כאילו לא בטוח אם אני רצינית או סתם צוחקת איתו.

חזרתי להסתכל על עומר בחיוך קטן, הוא לא הבין אותי אבל גם לא עזב לי את היד, אפילו קצת חיזק את אחיזתו בידי והמשיך להסתכל עליי. שגיא הביט בי בהבעה לא ברורה ולא אמר דבר.

"אני לא יודעת למה בדיוק אתה מצפה ממני, דניאל." נצמדתי יותר אל עומר, "אבל זאת קצת חוצפה מצידך לבוא הינה ולהתגרות בחברים שלי אחרי מה שעשית." ראיתי את פניה של ליהי שהביעו בלבול מוחלט. לא היה לי זמן להסביר לה.

עומר כנראה קלט מה אני מנסה לעשות, ונשען על רגלו בכיווני, אחר כך חיבק את מותניי בידו והביט בדניאל במבט מתנשא. הרגשתי שהקרבה הזאת בנינו לא הייתה בסדר, אבל לא קטעתי אותה. יותר הרגשתי צורך להכאיב לדניאל.

"צודקת," דניאל אמר לבסוף, "זה באמת לא בסדר מצידי. התנהגתי מגעיל, אבל אם את רוצה התנצלות מלאה, אני מוכן. אם רק תדברי איתי." הוא נראה כמו כלבלב פצוע, אך איכשהו עדיין מלא גאווה ואגו.

"אני אחשוב על זה..." אמרתי. כל הרצון שלי לדעת מה יש לו להגיד התנדף ממני, למרות שחיכיתי כל כך הרבה זמן לקבל התנצלות ממנו. לא רציתי לדבר איתו, פתאום פשוט רציתי להתרחק ממנו כמה שיותר ולא לראות אותו יותר שוב. בדיוק כמו שהייתי צריכה להרגיש מיד אחרי יום האהבה. אבל איך אני יכולה לוותר על התנצלות שכל כך מגיעה לי?

"תחשבי על זה, ותחזירי לי תשובה." הוא חייך בחביבות, וכל הגאווה נעלמה מעיניו. ראיתי את דניאל שהכרתי לפני שנה, לפני יום האהבה. לא הרשתי לזה לתעתע בי.

"ביי." אמרתי מנסה להיות כמה שיותר חסרת רגישות.

"ביי, נוגה." ממש כלבלב פצוע. זאת חולשה שלי. הבטתי בו מתרחק עדין צמודה לעומר. שגיא לידינו וגם ליהי, ומתן שלא שמעתי ממנו כל השיחה. הסתכלתי על עומר והוא עליי, כל אחד שקוע במחשבותיו.

"מה הולך פה?" שמעתי קול מוכר עם מבטא מאחוריי. הסתובבתי מהר וראיתי את ולרי עומדת כמה מטרים מאיתנו, מסתכלת עליי ועל עומר מחזיקים ידיים וקרובים במבט מופתע. פתאום תפסתי את עצמי. אני מחזיקה לעומר את היד כאילו אנחנו זוג כמה ימים אחרי שגיליתי שולרי אוהבת אותו. מיד עזבתי אותו והתרחקתי כמה שיכולתי לכיוון שגיא, שגם נראה מופתע. התמלאתי חרטה, תהיתי מה ולרי חושבת עליי ואם היא מבינה שזה לא אמיתי.

"דניאל היה פה..." עניתי לה בהיסוס, "כמה זמן את עומדת פה?" ניסיתי לקרוא את הבעת פניה. זו הייתה הבעה מלאה בהפתעה, עלבון ואכזבה.

"מספיק זמן..." ענתה בשקט וסקרה בעיניה את עומר ואותי מלמטה למעלה. "אז מה קרה שאתם כל כך קרובים פתאום?" עיניה נצצו.

"זה סתם..." הנדתי בראשי מצד לצד בלי הפסקה, לא מורידה את עיניי מפניה. "עומר הבין שהייתי צריכה עזרה, אז הוא החזיק לי את היד..."

שגיא הסתכל עליי, לא מאמין וליהי הייתה מופתעת. מתן נראה כאילו קשה לו לעקוב. עומר שתק, כנראה לא ידע מה להגיד או לעשות, הוא הרי קורבן בכל הסיפור הזה.

"באמת? כי לי זה היה נראה דווקא הפוך." ולרי לחשה ומבטה ננעץ בי אפילו חזק יותר, מלא כאב.

"זו לא אשמת נוגה..." עומר פתח את פיו. "היא הייתה צריכה עזרה מול דניאל, אז לא היה לי אכפת לעשות את זה. הייתי עוזר גם לך אם היית צריכה." ולרי נראתה אפילו יותר פגועה.

"אני ראיתי מה קרה..." אמרה בשקט כמעט מוחלט ואז הגבירה את קולה, "גם אחרי שהוא כבר לא היה פה, נראיתם נינוחים מאוד, אז אל תתנו לי להפריע לכם."

"לא, לא, ואל," התחננתי והתקרבתי אליה קצת, "את לא מבינה-"

"יודעת מה, נוגה?" היא קטעה את דבריי ועשתה צעד אחורה, "זה לא משנה, זאת הייתה טעות שלי. אני אחראית לכל מה שקרה כאן, גם אם לא בצורה ישירה." היא הסתובבה והתרחקה מהמקום.

"ולרי!" קראתי אליה, אך היא לא הסתובבה חזרה. רציתי לרוץ אחריה אבל רגליי לא אפשרו לי, לכן נשארתי נטועה במקומי. ליהי ומתן, נראו אבודים יותר מתמיד. עומר לא הבין ממה הכעס של ולרי נובע ושגיא הסתכל עליי במבט מאוכזב. לא הייתי בטוחה למה... בגלל שניצלתי את החבר הכי טוב שלו או בגלל שפגעתי בולרי. אני בטוחה שבגלל שתי הסיבות הללו.

הכנסתי את עצמי לתסבוכת. זה לא יהיה קל. אבל זו בהחלט אשמתי.

מקווה שאהבתם :)

פרק 16 בקרוב...

תגובות יתקבלו בברכה ♥