מה העניינים איתך, יא ליסה?

עזבתי את פלורנטין לפני כמעט שנה, לטובת הפריפריה. ניסיתי למצוא דירה אחרת. ביפו, בפלורנטין. רוב הדירות שראיתי לא היו ראויות למגורים. הדירות הטובות היו יקרות. בינתיים הלהקה התפרקה והתפטרתי מהעבודה. הרגשתי ששום דבר בעצם לא מחזיק אותי בתל אביב ושאני יכולה לחזור לערבה. לגור בזול, איכות חיים, טבע. דברים כאלה. אחרי נסיעה מתישה, שבה החתול לא הפסיק לצרוח, ליילל, לחרבן ולהקיא, הגענו לבית החדש. "טוב, מתי חוזרים לפלורנטין?" שאלתי. "לא חוזרים" הוא ענה.

גיליתי שאני כבר לא עומדת במעברים הקיצוניים האלה. שבע השנים בפלורנטין קרקעו אותי וחיסלו את הנוודת שבי. יש לי עבודה טובה ובית מגניב ובזול, אבל זה לא מספיק לי. אני לא מוצאת את עצמי כאן. גם אין לי כל כך מוטיבציה להשתלב. האווירה כאן השתנתה, משהו קרה פה, או שזאת אני. עזבתי כאן מישהי אחת, וחזרתי מישהי אחרת.

אני לא אוהבת את המישהי האחרת הזאת. זאת שהחבר היחיד שלה הוא בן הזוג. זאת שכל עולמה החברתי נמצא במרשתת. ה-PMS מחמיר. שלשום יצאתי מהכלים על הבוס שלי. הוא שם תמונה של ילדה באתר, עם כיתוב בטעם רע מאוד. אמרתי לו שאני יודעת שזה היה בתום לב, אבל בכל זאת איבדתי שליטה. זאת היתה תמונה של ילדה בת עשר בביקיני, לא רואים פרצוף - רק שיער וגוף, וכותרת התמונה "שיערך הארוך, נערה". אמרתי לו שאי אפשר לקרוא לילדה שלא הגיעה לבגרות מינית, נערה. הוא לא הבין מה קורה, ואני לאט לאט עליתי בטורים. 

אני מתה לעבוד מהבית. אני לא אוהבת את המשרד. התקרה נמוכה, המשרד אפל, השירותים נמצאים במרכז החדר, כך שמי שעובד יכול לשמוע מה קורה בפנים. אני תמיד מחכה שכולם ייצאו להפסקת צהריים, ורק אז הולכת לשירותים. אין איך לחמם אוכל במטבחון, אני בדרך כלל אוכלת קרקרים/גזר/סנדביץ' בעבודה, כשכולם הולכים לאכול צהריים אצל האמא (זאת חברה של שלושה אחים). הבוס יושב בשולחן מולי, ואנחנו מתקשרים במיילים. אז מה משנה לו אם אני אעבוד מהבית? אני אשכרה לא מבינה את זה.

יש קול פנימי שאומר לי שאני חייבת לנסות להתערות. שאני כבר פה וצריך לנצל את זה. שהיו לי תכניות ללמוד, לחזור לכושר, להוציא רישיון. אבל כל מה שבא לי לעשות זה לחסוך שקל לשקל ולעוף מפה. אולי זאת לא תקופה טובה לחשוב על זה. אולי אני צריכה לחשוב על הכל בשבוע הבא.